הסרט על אריק לביא: דמות מרתקת שנותרה תעלומה
הוא נשלח לארץ על ידי משפחתו בגיל תשע ועבר בין כמה בתים, מעולם לא הצליח להישאר נאמן לאשתו והחליט לעזוב אותה דווקא כשישבה שבעה על אביה. בסרט "למה לא אמרת לי?" בתו של אריק לביא מנסה להתחקות אחר דמותו המסוכסכת. היא מצליחה לעשות את זה בצורה מעניינת, אבל גם משאירה לא מעט סימני שאלה
הסצנה המטרידה-אך-פיקנטית הזו לא מוזכרת בסרט לצורכי סנסציה. לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין שמאחורי האקט המתריס והמעט נואש המתואר כאן מסתתרת נפש מסוכסכת, הוכחה לכך שאת צלקות הילדות אין דרך להעלים והאפשרות היחידה להתמודד איתן היא פשוט להניח להן להיות. אריק לביא, מספרת לנו הסצנה, נשא עמו עד לשנותיו הבוגרות את ליאו אלכסנדר אינזלסבכר, הילד שהיה כשנולד בארפורט שבגרמניה, שנשלח לארץ על ידי הוריו בגיל תשע ומשם גורש מכפר לכפר, מכיוון שנחשב לנטל עבור מגדליו השונים.
"הייתה לו ילדות איומה, עשוקה - כאילו גזלו ממנו את הילדות", אומרת בתחילת הסרט שושיק שני, אישתו, שותפתו למשחק ואהבתו הגדולה מכולן. ואכן ניכר ששורשיו של לביא כאדם צעיר וארעי הם אלו שהצמיחו את השדים שצעדו עמו עד גיל מופלג. פסיכולוגיה בגרוש? אולי, אבל מתבקש לקשר בין האם שזנחה אותו ויחסיו המורכבים עמה ובין פרשיות האהבים בהן היה מעורב, תדמית הפלייבוי שלו, חוסר יכולתו להישאר נאמן לאישה אחת וחרדת הנטישה הגדולה שאחזה בו. ממש כפי שהגיוני למתוח קו בין הילד הזנוח והגלותי ובין המבוגר החייכן, הפרוע, צמא הקהל ותשומת הלב, שגדל להיות עם השנים.
בכל אלה אכן נוגעת בתו יעל, בסרט שיוצא 13 שנים לאחר מותו בגיל 77, כתוצאה ממחלת לב. נוגעת ולא נוגעת, בסופו של דבר, שכן ללביא הבת גישה לשלל חומרי ארכיון לצד אוספי תמונות וסרטונים ביתיים, ועדיין, עם כל רצונה לחקור את דמותו של אביה בעיניים בוגרות ומפוכחות בסרט, הצפייה בו מותירה תחושה קלה של חוסר מיצוי.
הסרט מתואר כ"מסע בעקבות חייו הסוערים של לביא, מילדותו, עליה סירב לדבר, דרך מערכת יחסיו עם שושיק שני ונשים אחרות, בניסיון להבין את הכוח המניע מאחורי 'הקטר', שלמרות אהבתם של כה רבים אליו, תמיד חיפש עוד". במהלכו נראות שושיק והבנות יעל ונועה כשהן תרות אחר שורשי אביהן ונוסעות לפגוש את אלה שהם ככל הנראה קרובי משפחתו האבודה. הן מצולמות במהלך רגעים אינטימיים של שיחות אודות הדמות הגברית הדומיננטית בחייהן (לפחות עד כניסת בני זוגן של הבנות לחייהן, רק לאחר מות האב – עוד עובדה שההסברים המשוערים לה נאמרים מפיהן אך נותרת גם היא לא לחלוטין מפוצחת). הן נזכרות במשפטים שאמר להן, באב ובבן הזוג שהיה.
שושיק, שהיא ולביא נחשבו לאחד הזוגות המדוברים בבוהמה התל-אביבית של שנות ה-60', מספרת בגילוי לב אודות העליות והמורדות ביחסיהם, ובפרט אודות הרגלי הבגידה שלו (פעם אחת, לדבריה, אף עקבה אחריו והגיעה לבית המאהבת שלו על בסיס מידע שקיבלה בטלפון). בהמשך היא מתארת את החלטתו לעזוב את הבית, שמכל הימים, בחר לקבל דווקא בעת שישבה שבעה על אביה. היא גם מספרת על המשחק לצידו כשחיו בנפרד, וההחלטה לשוב אליו מיד כשלקה בהתקף הלב הראשון וביקש לראותה. כל אלה, לצד שיחת הטלפון בה חילקה את זמני הביקור בבית החולים עם האישה החדשה שעמה חי כשהיו בנפרד, מקבלים הסבר די לקוני. זו כנראה גודלה של האהבה ביניהם, לפי שושיק, שהביאה אותה אם לא לשכוח, אז לפחות לסלוח, למי שלא תמיד היה ראוי לכך – לפחות עבור המתבונן מבחוץ.
אולי זה אורכו של הסרט, כשעה בלבד, שלא באמת מאפשר הצצה אל נפש מרתקת ומסוכסכת כזו שהייתה לגיבורו. בתור אחת הדמויות המשמעותיות בבניית התרבות הישראלית בשנותיה הראשונות, לביא חקוק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כפרפורמר בחסד, דמות מעניינת וצבעונית, מלאת כישרון וכריזמה. הפרטים המופיעים ב"למה לא אמרת לי?" מאפשרים הבנה כלשהי של רובד נוסף באישיותו, כזה שלא בא לידי ביטוי בפרסונה הציבורית שלו, אך הטיפול בהם לא באמת מאפשר בניית פרופיל מקיף של האדם שהיה.
בסופו של דבר מדובר במסמך תיעודי איכותי, מצולם היטב, מלא פרטים ואבחנות מעניינות, אך מהסוג שמעורר רצון לחקור ולהבין עוד את הדמות העומדת במרכזו. ויתכן שבמידה מסוימת, ממש כמשתמע משמו של הסרט, הוא מותיר את הצופה עם יותר שאלות מתשובות.
