כשברוקרים מוול סטריט מתחפשים לוונדר וומן
המעריצים הכי גדולים של גל גדות, מתחם מציאות מדומה בהשראת הפארק ב"ווסטוורלד" והקרנה בלתי נשכחת של "מלחמת הכוכבים: שובו של הג'דיי". אמיר בוגן עלה למכה של החנונים, כנס קומיק-קון בניו יורק, וחזר עם רשמים
מה שמניע את פסטיבלי קומיק-קון - על מהדורותיהם השונות ברחבי ארצות הברית, ובעיקר בסן דייגו ובניו יורק - הוא קו התפר הזה בין שגרת היומיום למציאות בדויה שמרחפת מעליה. בחסות אירועי מעריצים אלה, שני הקטבים הללו משיקים באופן אורגני. מה שנתפס אולי כבלתי שפוי מחוץ למרחב המגונן של אולמות הכנסים, הוא נורמטיבי בהגדרה בתוכו, ואפילו מתבקש כשמדובר במארגנים, במציגים וביחצנים. השריטה של המוני המבקרים היא מקור ההכנסה שלהם.
גם השנה עלו עשרות אלפים לרגל כדי להשתתף בקומיק-קון ניו יורק. הם שילמו לא מעט כדי לסייר בין דוכני הקומיקס, הצעצועים, והמזכרות. לקבל כמה דברים בחינם, ולבזבז הרבה על כל השאר. חלק משמעותי מהם הקצה מנה משמעותית של מזומנים כדי לרכוש תחפושות בהתאם לדמות האהובה עליהם. וכך, תלמידי בית ספר פושטים את התלבושת האחידה שלהם לטובת חליפת הסופר-הירו החביב עליהם, ברוקרים מוול-סטריט נפרדים מחולצתם המעומלנת והמכופתרת ועוטים במקומה גלימת ג'דיי דהויה. ויש גם נשים שמשאירות מאחור את הדעות הקדומות ודוחסות עצמן לתוך המחוך של וונדר וומן. רק שהפעם מדובר באקט של שחרור האישה.
"אמרו שהיא רזה מדי, ושהחזה שלה לא מספיק גדול, כאילו זה משנה", אומרת שרה ג'ין מהעיר בפאלו שהתייצבה בקומיק-קון מחופשת לוונדר וומן. עם כל התלהבותה מגדות, מתקשה להגות את שמה הפרטי: "אתה רוצה שהיא תהייה אטרקטיבית, וגייל מתאימה לכך באופן מושלם, אבל אתה לא רוצה מישהי שנראית כמו מסרט מצויר בתוך החיים האמיתיים. זה פשוט לא נראה אמין, זה מוזר, זה מפריע. אבל היא מאוד בכושר, היא בעלת יכולות, היא גבוהה ויש לה עור יפהפה. אני אוהבת את העור הכהה בגוון דבש. יש לה עיניים חומות גדולות מלאות הבעה. כשאנשים ביקרו אותה, אמרתי: 'ראיתם את החיוך שלה? ראיתם איך היא מדברת?' מבחינתי יכולה להיות לה כף רגל במקום יד, ואני אחשוב שהיא אחת מעשר האנשים הכי יפים בעולם".
למען האמת, למרות ההצלחה המסחררת של "וונדר וומן" אי אפשר לקבוע שהייתה לדמות נוכחות רבה יותר מאשר גיבורי על אחרים בזירת הקוספלי (תרבות ההתחפשות השולטת בקומיק-קון). אפשר היה לזהות רבים מחופשים לבאטמן, סופרמן, הפלאש ואפילו סופר-גירל מהצד של DC קומיקס, וגם רבים שהגיעו לבושים כקפטן אמריקה ואחרים מהצד של מארוול. ומעל כולם, כרגיל, הורגש הכוח של "מלחמת הכוכבים" על שני צידיו – דארת' ויידר והסטורמטרופרים שלו בצדו האפל, לוק סקייווקר, אובי-וואן קנובי ופרינסס ליאה בזה הבהיר. תצוגה של לבוש, אביזרים ודגמי חלליות מ"אחרוני הג'דיי", הכינו את המעריצים לקולקציית החורף של הפרנצ'ייז שתושק בדצמבר הקרוב. לכמה ברי מזל שביניהם יצא לחוות הפתעה אדירה כשלפתע נאטם המתחם ולתוכו פרצו סטורמטרופרים, ובעקבותיהם גם קיילו רן – הנבל הראשי של הטרילוגיה החדשה – שהדגים כמה חזק הצד האפל של הכוח במציאות:
חוויית מציאות מדומה - גשמית יותר - הציגו ההפקות החדשות מבית אמזון: סדרת האימה Lore וקומדיית הסופר-הירוז The Tick. הקהל הוזמן להתארח בתוך בית רדוף רוחות שהוקם במתחם ואמור להמחיש את החוויה המפחידה ב-Lore, וכן לבדוק את החמ"ל של גיבור העל המגוחך שכינויו בתרגום לעברית "הקרציה". HBO מצידה התחכמה כשניסתה לשחזר באמצע מנהטן את חווית המציאות המדומה המוצעת לגיבורי הסדרה "ווסטוורלד". המבקרים התקבלו על ידי שחקנים שגילמו אנדרואידים מתוצרת תאגיד דלוס, עברו ראיון ואבחון פסאודו-פסיכולוגי, והוזמנו לדגימות קוקטייל בבאר מאולתר - כמו במערבונים - ובקרבת מארחות חברותיות במיוחד. למרות שהובהר לי שוב ושוב על ידי מארחי כי "פה אפשר להגשים את כל חלומותייך ללא גבולות" בקשתי לחסל את יול ברינר, שדמותו מהסרט "עולם המערב" המקורי (1973) ליוותה אותי בסיוטי ילדותי, לא התממשה. למען האמת, לא זכיתי להתנקש באף אחד, או לעשות שום דבר שאתם לא הייתם עושים במציאות.
הסיוטים שלי כילד אולי לא נפתרו, אבל החלומות הגדולים והמרהיבים שלי מאותם שנים קיבלו מימוש נוסף בצפייה מחודשת ב"שובו של הג'דיי" – הסרט הראשון בו צפיתי מבית "מלחמת הכוכבים". יותר משלושים שנה אחרי צאתו, זכיתי לחזות בו לראשונה בליווי תזמורת חיה. הפילהרמונית של ניו יורק, לא פחות, הצטרפה גם היא לחגיגת קומיק-קון בסדרת קונצרטים בליווי הסרטים – וההפך. הנעימות הבלתי נשכחות של ג'ון וויליאמס נוגנו בדיוק רב, ובמלוא האנרגיות בתיאום מוחלט עם הסרט שהוקרן מעל לראשם של הכנרים, הצ'לנים, הנשפנים ושאר הנגנים. בעוד עיני הנוכחים בקהל הופנו אל לוק, האן, ליאה וצ'ואי, ואוזניהם אל הלחנים המפורסמים שמלווים אותם, לא יכולתי שלא לשים לב למנצח דיוויד ניומן. אחרי שפתח בקולו הרועד את הקונצרט בהקדשה לקורבנות הטבח בלאס וגאס ("גם הם, כמונו, התקבצו כדי ליהנות מכוחה של המוזיקה"), הניף את זרועותיו מול המסך ובידיו מקל המנצח. מניע אותו בתנופה כאילו היה לייטסייבר. הנה לכם, מציאות מדומה.
