כמה זמן צריך להמשיך טיפול תרופתי נוגד דיכאון?
אנשים שמתחילים טיפול תרופתי נגד דיכאון נוטים לחשוב שאם מצבם משתפר ניתן להפסיק אותו או לחילופין אם הוא לא משתפר מיידית - התרופות לא יעילות. פסיכיאטר מסביר איך שתי תפיסות אלה בעייתיות, מה מומלץ ומה מאוד לא מומלץ כשנוטלים טיפול תרופתי נגד דיכאון
התשובה הסטנדרטית שאומרים לכל מטופל בתרופות נוגדות דיכאון הוא להמשיך בטיפול ללא שינוי עד להנחיה אחרת מהפסיכיאטר. זו הנחיה נכונה, אבל יש בה שתי בעיות.
האחת היא הנטייה של מטופלים לדחות את הפנייה החוזרת לפסיכיאטר, אם כי אין זמן, או סתם בגלל שלא ממש מתחשק ללכת שוב לפסיכיאטר כשהמצב כעת כבר טוב. כלל ידוע (ושגוי) הוא שהולכים לרופא כשמרגישים רע כשאין ברירה, ולא כמשהו שבשגרה.
הסיבה השנייה היא הנטייה של מטופלים רבים להפסיק לקחת טיפול סתם כך בלי סיבה מיוחדת. מחקרים רבים על מטופלים שפנו לרופאים מכל מיני סיבות מראים כי מטופלים רבים (ומדובר בעשרות אחוזים) כלל לא נוטלים טיפול שהומלץ להם.
חלקם לא טורח ללכת לבית המרקחת לממש את המרשם, אחרים מוציאים את התרופות מבית המרקחת, אבל פשוט מניחים את התרופות בארון, אחרים לוקחים כמה ימים את התרופות ואז מפסיקים.
שתי ההתנהגויות הללו הן הרסניות מאוד כאשר מדובר בטיפול בדיכאון מתמשך.
אצל מטופל אחראי, המתחיל לקחת טיפול מסודר ורואה שמצבו משתפר, האנרגיות ויכולת ההנאה חוזרים, השינה משתפרת והחיים מתחילים לחזור למסלול הרגיל. זה קורה כרגיל לאחר כמה שבועות, ואז יש תחושה שאין כבר צורך לקחת טיפול.
מתחילים "לפספס" ולשכוח מדי פעם מנת טיפול, או מפסיקים בכלל. לפעמים לא קורה כלום, אבל הרבה פעמים ניתן לראות שהדיכאון שוב מרים ראש, מצב הרוח נעכר, התפקוד שוב נפגע.
במצב כזה יש מטופלים שמחליטים בטעות שהבעיה היא בכלל בגלל הטיפול התרופתי ומפסיקים אותו. התוצאה היא שהדיכאון מחמיר עוד יותר, וכעת המטופל בטוח ששום דבר לא יעזור לו יותר.
טיפול נכון מחייב סבלנות ואורך רוח
אלה הן הסיבות שכבר בתחילת הטיפול חייבים להסביר לכל מטופל הנוטל טיפול תרופתי נוגד דיכאון שלא מדובר בטיפול קצר של כמה ימים. טיפול נכון בדיכאון מחייב זמן, סבלנות אורך רוח, ומעל הכול התמדה, התמדה, התמדה.
יש בעיה עם אמירה זו, שכן יש מטופלים שמסרבים לקחת טיפול תרופתי כנגד דיכאון מחשש להתמכרות. ומעלים טענה ש"אם אני אתחיל עם זה, אז אצטרך לקחת תרופות כל החיים". כאן המקום להבהיר משהו מאוד יסודי באשר למהלך הרגיל של הפרעת דיכאון, ושל היכולת של הטיפול התרופתי לשנות אותו.
מהלך של דיכאון
בניגוד לדעה די נפוצה דיכאון איננו מחלה פשוטה שמתגברים עליה באמצעים שונים. דיכאון היא מחלה קשה, הנוטה למהלך של התלקחויות חוזרות. הסיכוי ללקות בדיכאון במהלך החיים הוא כ-10% אל הגברים וכפול מכך (20%) אצל נשים.
מי שכבר נכנס לסטטיסטיקה העצובה הזו סיכוייו לאירועי דיכאון חוזרים הוא גדול מאוד. פחות ממחצית מאלו שחווים אירוע ראשון של דיכאון בחייהם לא יסבלו יותר מהפרעה זו, אבל אצל רבים מאוד כשכבר מופיע דיכאון הוא בא כדי לחזור שוב ושוב, לגרום לסבל מתמשך, ולקלקל את איכות החיים והתפקוד שוב ושוב.
אין לרפואה כיום טיפול שיכול לשנות את זה ולרפא את הנטייה המרגיזה הזו לסבול ממצבי דיכאון חוזרים. גרוע מכך, כל התקף, או גל, של דיכאון מכפיל את הסבירות שיגיע התקף נוסף. כך שלאחר 3 אירועים של דיכאון ניתן להעריך בוודאות כי חזרה של עוד גל של דיכאון אינו אלא שאלה של זמן.
מה יכול ומה לא יכול לעשות טיפול תרופתי נוגד דיכאון
טיפול תרופתי נוגד דיכאון יכול לסלק את סימני הדיכאון, לשפר את מצה הרוח ויכולת ההנאה, לשפר את החשיבה ולהפסיק את החשיבה הפסימית של החולה. טיפול תרופתי נוגד דיכאון יכול להקל על הסבל, ולאפשר חזרה לחיים ולתפקוד נורמלי ותקין.
טיפול תרופתי נוגד דיכאון אינו יכול לרפא את הדיכאון, הוא יכול רק להעלים את סימני הדיכאון. בשפה המקצועית אנו קוראים לזה "טיפול סימפטומטי". ממש כפי שכאשר יש כאב מסיבה כלשהי אפשר עם נוגדי הכאב להפחית ולסלק את הסבל.
אף אחד לא מצפה שאקמול ירפא את השפעת, או ירפא את הסיבה לכאב ראש. כל אחד מבין שזה טוב כדי להקל על הסבל ולא יותר מכך.
כל עוד המטופל נוטל טיפול תרופתי נוגד דיכאון מוצלח הוא לא יחוש בדיכאון, אך אם יפסיק את הטיפול – הדיכאון יחזור. ממש כפי שעולה החום אצל חולה שפעת כמה שעות לאחר שהפסיק ליטול אקמול.
כתוצאה מכך לא באמת ניתן לדעת מה קורה מתחת לפני השטח אצל מי משמטופל בהצלחה בתרופות נוגדות דיכאון. תמיד יש לשאול האם הגל הדיכאוני הנוכחי באמת חלף, או שכעת המטופל מרגיש טוב רק בזכות הטיפול התרופתי שהוא נוטל.
אם הגל הדיכאוני חלף, אולי אפשר להפסיק את הטיפול, ולחסוך תופעות לוואי, ולחסוך את האי נוחות שיש בחובה לקחת כדורים כל הזמן. אם הגל הדיכאוני עדיין לא חלף אזי הפסקת הטיפול התרופתי תגרום בוודאות גמורה ומוחלטת להרעה במצב, חזרה של תופעות של דיכאון, סבל, וקשיי תפקוד.
המסקנה מהידיעה הזו שדיכאון הוא מחלה הנוטה לחזור שוב ושוב, ומכך שהטיפול אינו באמת מרפא אלא רק מעלים את הסבל היא שיש להתמיד בטיפול כל עוד יש חשש שהדיכאון יחזור. ואמנם יתכן שיהיה צורך להמשיך בטיפול חודשים, שנים, ולפעמים כל החיים.
מכאן שאמירה של כמה מטופלים ש"אם אני אתחיל בטיפול תרופתי אצטרך אותו לכל החיים", איננה אמירה תלושה מהמציאות. מצד שני, חייבים להבין שהצורך ליטול טיפול תרופתי ממושך אינו בגלל הטיפול, אלא בגלל המחלה.
דיכאון הוא מחלה ממושכת הנוטה לחזור שוב ושוב, ולכן היא מחייבת ליטול טיפול מתמשך כדי למנוע את הסבל. מי שבוחר בגלל זה להימנע מטיפול תרופתי נוגד דיכאון פשוט דן את עצמו לחיים של סבל מתמשך.
איך ניתן להעריך האם הגל הדיכאוני חלף ואפשר לנסות להפסיק טיפול תרופתי?
כלל ראשון וחשוב הוא לוודא שהדיכאון חלף לחלוטין, ואין לו כל שריד. אצל מטופלים רבים למרות טיפול מוצלח ולמרות שמצבם משתפר מאוד עדיין ישנן שרידים של הדיכאון. אם בצורת הפרעות בשינה, אם בתחושה שהאנרגיה ויכולת התפקוד לא חזרו למצב הרגיל, או אם עדיין יש מתח או נטייה לחשיבה פסימית.
במקרים כאלו, כאשר ניתן להעריך כי עדיין יש שריד כלשהו של הדיכאון זה סימן שמתחת לפני השטח הדכאון עדיין אורב, ומה שמונע ממנו להופיע בכל עוצמתו זה הטיפול התרופתי. במצב כזה הפסקת הטיפול תביא בוודאות מלאה ל החמרה במצב, ולכן אסור בשום פנים להפסיק את הטיפול.
כדי לשקול הפסקת טיפול תרופתי, חייבים להגיע למצב שהוא תקין לחלוטין, וללא כל סימן שאריתי של הדיכאון. במרבית המקרים הקלים ההמלצה היא לא רק להגיע למצב תקין לחלוטין, אלא להמשיך טיפול מונע לחצי שנה לפחות.
זה נכון רק במקרים בהם מדובר בגל ראשון של דיכאון בחיים.
אם המטופל חווה כבר כמה גלים של דיכאון יתכן וההמלצה תהיה להמשיך בטיפול ברציפות וללא הפסקה לשנים רבות. יש כאלו שבכל כמה חודשים הדיכאון מופיע שוב, ואצלם כמובן שחובה להמשיך את הטיפול ללא הפסקות.
יש מקרים בהם גלי הדיכאון מופיעים במרווחים של חמש או אף עשר שנים. במקרים אלו ניתן לשקול הפסקת הטיפול התרופתי המונע בין ההתקפים, אך אז על המטופל ללמוד היטב מה הסימנים שהדיכאון חוזר וכשאלו מופיעים למהר לחדש טיפול תרופתי לפני שהדיכאון יתגבר, ויגרום לפגיעה הרעה שלו באיכות החיים ובתפקוד הכללי.
בספרות הפסיכיאטרית פותחו כל מיני אלגוריתמים, שלבי טיפול, האומרים מה לעשות כששלב טיפולי ראשון לא מצליח, ולאחריו כששלב שני לא מצליח, ועוד. בדרך הזו אפשר לעזור כמעט לכל מקרה של דיכאון, אבל הבעיה היא שרבים בדרך הזו נושרים, מתוך ייאוש, קוצר רוח, או סתם מתעייפים מלנסות שוב ושוב.
במצבים כאלה אפשר להיעזר בבדיקה גנטית. יש בדיקה שבה ממצים את ה-DNA, הקוד הגנטי של המטופל, ומשווים לניסיון העבר ומידע על פעילות התרופות השונות. בדיקה זו בודקת קידוד גנטי של חלבונים שונים במוח, ואת השינויים הקטנים שיש בהם בין האנשים. על סמך זאת ניתן להעריך טוב יותר איזו תרופה מתאימה יותר למטופל.
הבדיקה מאפשרת קיצור דרך. במקום לנסות ולבדוק שורה של תרופות על המטופל ניתן למצוא מראש איזה תרופות צפויות לגרום לתופעות לוואי (ועדיף להימנע מהן), ואיזה תרופות צפויות לעזור. הבדיקה אינה זולה, אך בחלק מהמקרים קופת החולים משתתפת בהוצאה ומוזילה אותה.
הכותב הוא פסיכיאטר מומחה
לפנייה לכתב/ת 
