גורל חתום: על חייו ומותו של רומן גארי
תרגום לעברית של "חיבוק גדול", ספרו הראשון של רומן גארי תחת שם העט אמיל אז'אר, הוא הזדמנות להרהר מחדש באחת המזימות הספרותיות היותר מטלטלות של המאה הקודמת. אז כיצד התגנבה פרידתו מהכוכבת ההוליוודית ג'ין סיברג לשורות היצירה ואיזו נבואה הייתה בה לגבי מה שהוביל את השניים לסיים את חייהם? לקרוא ולא להאמין
בנובמבר 1945, לאחר שהוציא את ספרו הראשון, רומן גארי נענה לבקשתו של ז'אן פול סארטר, שהתלהב מהרומן שכתב והציע שיפגשו בבית הקפה "לה רומרי". אחרי שגארי סיפר לכוכב העולה בשמי הרוח של פריז את סיפור חייו בקצרה – מהלידה בווילנה, דרך המעבר עם אמו לוורשה ולאחר מכן לניס, ועד השירות הצבאי בחיל האוויר בזמן מלחמת העולם השנייה, הגלות בבריטניה והלחימה בכוחות "צרפת החופשית" תחת פיקודו של דה גול – פנה סארטר לשותפתו לחיים, הפילוסופית סימון דה-בובואר שישבה לידו, ואמר: "מכרה זהב. הלוואי שלי היה כזה סיפור. הבחור הצעיר הזה יוכל להפוך את חייו להמון רומנים".
סארטר בהחלט צדק בדבריו על גארי, אבל לא ידע אז עד כמה כל החיים לפניו. מלבד השימוש הרב שגארי עשה בסיפורים מעברו ביצירתו, באופן די מופלא הוא גם כתב לא מעט עלילות ספרותיות שהיו עתידות להתגשם לאחר מכן במציאות (כשאחת המצמררות בהן היא הידרדרותה הנפשית עד אבדון של מי שהייתה בת זוגו, השחקנית האמריקנית ג'ין סיברג). כמו כן זכה הסופר להוציא לפועל במסגרת חייו כמה הרפתקאות שעולות על כל בדיון. הגדולה שבהן היא ללא ספק זו שהפכה לאחת הפרשיות המרתקות בעולם הספרות של המאה הקודמת, כשגארי החליט לפרסם את הרומן "חיבוק גדול", שרואה עתה אור בעברית, תחת שם העט אמיל אז'אר.
הספר, מעין יומן של גבר בודד ומעורער בפריז שמגדל נחש פיתון ונקלע ליחסים סבוכים איתו ועם עצביו, יצא ב-1974. גארי היה אז כבר סופר מכובד בצרפת. 18 שנה לפני כן הוא כתב את "שורשי השמיים" שזכה בפרס גונקר היוקרתי, ו-14 שנה קודם לכן הוא הוציא את האוטוביוגרפיה הבדיונית בחלקה, "הבטחה עם שחר". שני השמות האלה מהווים רק חלק ממבול יצירתי מדהים שיצא תחת ידיו במשך שני עשורים ושעוד נכתב עד שש שנים לאחר מכן, כשהחליט לשים קץ לחייו.
גזירת בדידות על ספר שביקש ידידות
כשנה לאחר מותו של גארי יצא לאור חיבור קטן שנשא את הכותרת "חייו ומותו של אמיל אז'אר" (בעברית הוא הוצמד לרומן האחרון שכתב, "עפיפונים"). בטקסט שייעד לפרסום לאחר מותו הוא מסביר כי המניע העיקרי בכתיבה תחת הפסבדונים היה רצון לעשות צחוק מהמבקרים. נמאס לו שמהספרים שכתב ציפו לדברים מסוימים בשל קשרם לשם שלו, או שביקורת שנכתבה על יצירה הייתה תלויה ביחסיו עם מי שפרסם אותה. הוא רצה להוכיח שמוסדות ההוצאה לאור והתקשורת מלאים באנשים שמסתמכים על דעות קדומות, אופנות מתחלפות ושמועות לגבי התכנים שהם בוחרים לקדם. "ההחלטה לפרסם את 'חיבוק גדול' בשם בדוי וללא ידיעת המו"ל גמלה בי רק לאחר שהשלמתי את כתיבת הספר", הוא כותב ב"חייו ומותו". "חשתי כי המוניטין שלי ואמות המידה שלפיהן בוחנים את יצירתי, או 'הפרצוף שהדביקו לי', אינם הולמים את אופיו של הספר".
אחד ממופעיו הייחודיים של הרומן שנעדר מיצירתו עד אותו השלב, הוא השפה שבה הוא כתוב. כדי להבחין בזרותו של הגיבור ובאופן המיוחד שדרכו הוא בוחר להסתכל על מציאות חייו, גארי מכניס לפיו שימושים בלתי לוגיים או תקינים בלשון, שמבוססים על מעין סדר שפתי אלטרנטיבי. זו דרכו של הגיבור להיאחז לאורך כל הרומן, למרות בדידותו הגדולה וחריגותו, בתקווה אינסופית. "הלא-מובן מרשים אותי תמיד", מצהיר הגיבור בפתח הספר, "כי ייתכן שהוא טומן בחובו דבר-מה שהוא לטובתנו".
השימושים הללו מסתמכים במידה רבה על יכולותיו השפתיות הגאוניות של גארי ונושאים מעין צופן שמצביע לעבר זהותו האמיתית של אז'אר. כך למשל משמעותה של מילה יכולה להגיע מחלק ממנה, שעושה שימוש בביטויה באנגלית – השפה השישית שגארי רכש רק בגיל 30, אך מימש כמו שפת אם ובחר לכתוב בה לא מעט מהרומנים שלו. דוגמה נוספת לכך אפשר למצוא בהבלחות של מילים מיידיש בספר, שמרמזות על ילדותו של בווילנה בתור יהודי שלמד בחדר. הלשון החריגה של הרומן היא ככל הנראה זו שגרמה לכך שהוא יתורגם לעברית בשלב כל-כך מאוחר.
בכדי להוציא לפועל את תוכניתו השאפתנית, גארי העביר את כתב היד למוציא לאור בתיווכו של מכר שעשה נסיעות עסקים רבות לברזיל, כך שנוצר הרושם שמדובר בשם עט של אדם שברח מהחוק ולא יכול לחשוף את זהותו בצרפת. הוא עבר לא מעט מהמורות בדרך, אך בסופו של דבר ראה אור בהוצאת אחות של זו שאליה פנה גארי בהתחלה (והוציאה את ספריו עד אותו הזמן).
הביקורות על הספר היללו אותו ופריז התחבטה בקדחתנות בשאלה מי עומד מאחורי שם העט. רבים חשבו שמדובר בסופר צרפתי מוכר, אבל אף אחד לא קישר את "חיבוק גדול" לגארי - זאת למרות העובדה שיש בו וגם באלה שבאו אחריו קווי דמיון רבים ליצירות שעליהן חתם בשמו, בין היתר אפילו קטעים שעשה בהם שימוש חוזר בלי ששם לב לכך.
כשהספר היה מועמד לפרס צרפתי חשוב ליצירת ביכורים וגארי הרגיש לא בנוח לתפוס את מקומו של סופר צעיר שזה עתה באמת פירסם את יצירתו הראשונה, הוא שלח מכתב להוצאה, כביכול מברזיל, בו ביקש לשלול את אפשרות השתתפותו של הספר בכל תחרות בעתיד. "מיד התחרטתי על המעשה", הוא משתף כשנזכר בכך ב"חייו ומותו". "קצצתי לספרי את כנפיו. על 'חיבוק גדול' שלי, שהיה זקוק כל כך לידידות, גזרתי בדידות".
בשלב זה הוא כבר יכול היה לוותר על הפסבדונים, שכן הוכיח את הטענה המקורית שאיתה יצא למשימתו, אולם לאחר שהמזימה רקמה עור וגידים, היא הייתה כרוכה בעונג גדול מדי עבור גארי: "זו לידה חדשה. אתחיל מבראשית. הכול ניתן לי בשנית. טיפחתי בי את האשליה המושלמת שבראתי את עצמי שוב, במו ידי".
אותו עונג יהפוך לאחר זמן לא רב לעסק סבוך, שיוביל אותו להתחמק מזכייה שנייה ואסורה בגונקר לאמיל אז'אר על הספר "כל החיים לפניו" (שגם עובד לסרט זוכה אוסקר על ידי הבמאי הישראלי משה מזרחי). לשם כך היה עליו להציג את בן-דודניתו, פול פבלוביץ', בתור מי שעומד מאחורי שם העט ומסרב לקבל את הפרס. בהמשך, פבלוביץ' אף פיתח שגעון גדלות סביב דמותו של אז'אר, התראיין ונהנה מהתהילה שלא שייכת לו. הדבר הוביל את גארי בתגובה לכתוב ספר נוסף תחת שם העט, "פסבדו" - אוטוביוגרפיה לפבלוביץ', שבה הוא מוצג כסכיזופרן. בכל הנוגע למזימה, ידו של גארי הייתה שוב על העליונה.
עיבוד "כל החיים לפניו" בתיאטרון "הבימה"
אולם לפני כל זה, לאחר יציאת "חיבוק גדול", אז'אר עוד נותר אפוף מסתורין לחלוטין. האנשים היחידים שידעו על הקשר בינו ובין גארי היו מסביבתו הקרובה, בהם בנו והאישה ששנים ספורות בלבד לפני כתיבת הספר עוד הייתה בת זוגו, ג'ין סיברג.
כרוניקה של מוות ידוע מראש
את סיברג גארי פגש ב-1959 בזמן שהיה הקונסול הצרפתי בלוס אנג'לס. היא הייתה שחקנית קולנוע בת עשרים ואחת, שמאחוריה תפקיד משמעותי אחד - דמותה של ז'אן דארק (הדמות מוזכרת בעמודים הראשונים של "חיבוק גדול", במסגרת אחד הרמזים שגארי טמן בספר). באותו ערב ליוותה סיברג את מי שהיה אז בעלה לארוחה דיפלומטית. לא עבר זמן רב עד שגארי התגרש מאשתו, הסופרת לסלי בלאנש, וסיברג עזבה את בעלה. שמונה חודשים מאז שהכירו הספיקו עבור השניים על מנת לפתח מערכת יחסים אינטנסיבית, שהובילה את גארי לסיים את הקריירה הדיפלומטית שלו במפתיע ולחזור יחד עם סיברג לפריז.
המעבר לצרפת עשה לסיברג טוב מבחינה קולנועית. היא כיכבה בכמה סרטים גדולים של הגל החדש, בהם "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר. גארי כמעט ולא כתב שום רומן חדש לאורך שנות הקשר. הוא היה עסוק בתרגומים צרפתיים לרומנים שהוציא באנגלית, ובכתיבת מאמרים ומסות. הרומנים המשמעותיים שכתב מהתקופה ההיא הופיעו בתחילת הקשר ובסופו.
ב-1951 גארי כתב את The Colors of the Day, המגולל רומן בין לוחם צרפתי לשעבר ושחקנית אמריקנית. בכך למעשה חזה את הקשר עם סיברג עשור לפני תחילתו. במידה דומה ומטרידה הוא גם חזה את התמכרותה לסמים והתערערותה הנפשית שתוביל אותה לשים קץ לחייה, ב-The Talent Scout, אותו כתב כשנה לאחר שמערכת היחסים ביניהם החלה. ב-1967, סביב סופו של הקשר, הוציא גארי את יצירתו המוערכת "ריקודו של ג'ינגיס כהן".
אף על פי שבהתחלה עברו עליהם כמה שנים טובות שבמהלכן נולד דייגו, בנם – במהרה העניינים הידרדרו. סיברג הצליחה בקולנוע הצרפתי לתקופה קצרה ולאחר מכן הקריירה שלה לא התפתחה לכיוונים חיוביים. בין השניים נוצר מתח שגארי ניסה לפצות עליו בסרט הראשון בבימויו, "ציפורים באות למות בפרו", בכיכובה של סיברג. כמו הזוגיות ביניהם, הניסיון הקולנועי המשותף לא ממש צלח וקיבל תגובות שליליות.
השניים עברו תקופות ארוכות בנפרד. סיברג הייתה בארה"ב, בין צילומים לפעילותה בקבוצות אקטיביסטיות במאבק האפרו-אמריקני בארה"ב – מטרה שליוותה אותה לאורך כל חייה. גארי ביקר אותה מדי פעם אך שהה רוב הזמן בפריז. ב-1970 הוא הוציא את "כלב לבן", אוטוביוגרפיה חצי-בדיונית נוספת, המתארת את מערכת היחסים ביניהם.
כשהיה כבר ברור כי הזוגיות ירדה לטמיון, סיברג נכנסה למערכת יחסים עם חכים ג'אמל, דמות בולטת במאבק האלים נגד דיכוי שחורים. היא תרמה לא מעט כסף לקבוצה שעמד בראשה ואף רכשה עבורה נשק, כך שבמהרה מצאה עצמה במעקב על ידי האף בי איי. בתקופה זו גם החל השימוש הבעייתי שלה בסמים.
סיברג וגארי התגרשו ב-1971. הם חילקו את הדירה בפריז וגרו כשכנים לאורך כל שנות השבעים, כשגארי שומר על סיברג שלא הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה. היא נכנסה להיריון מגבר שזהותו לא הייתה ידועה - עניין שהעסיק את עיתוני הרכילות, שקבעו כי מדובר באחד מהגברים האפרו-אמריקנים שהסתובבה איתם. הסיקור הזה ערער את סיברג מאוד, ללא סיבה נראית לעין מלבד מצבה הנפשי הנפיץ. היא הרגישה שיוצאים נגדה ומנסים להרוס אותה ושקעה ברחמים עצמיים ופראנויה, כשגארי ניסה לעזור לה וטען שהוא האב. בסופו של דבר התינוקת נולדה ושרדה רק כמה ימים – מספיק כדי להוכיח שהסיקור התקשורתי ששיגע את סיברג היה לא מבוסס. מי שלחמה רבות בחייה נגד גזענות, קיבלה החלטה תמוהה במיוחד, שהעידה רבות על מצבה, והתעקשה לערוך את הלוויה עם ארון זכוכית, כך שכולם יוכלו לראות את צבע עורה של התינוקת.
בספטמבר 1979 גופתה של סיברג נמצאה במושב האחורי של המכונית שלה, מוסתרת תחת סדין, בשכונת מגורים שקטה בפריז. אורח החיים שלה בחודשיה האחרונים לא אפשר לקבוע אם מתה כתוצאה ממנת יתר, התאבדות או רצח.
גילוי הגופה עורר בגארי זעם אדיר. הוא כינס מסיבת עיתונאים שבה האשים את האף בי איי בתור האחראים הישירים למותה. הוא טען כי הם אלה שיזמו את הסיקור התקשורתי סביב ההיריון שלה, כנקמה על יחסיה עם הקבוצות האקטיביסטיות האלימות. הקונספירציה שפיתח סביב המוות הייתה מאוד לא מבוססת, שכן בשנותיה האחרונות, כשסיברג הייתה עסוקה בעיקר בסמים, האף בי איי איבד בה עניין. "חיבוק גדול" נכתב כמה שנים לפני נקודת הזמן הזו ואולי בישר משהו מההלך הנפשי של גארי - שכן לצד הפנטזיות הרבות שהוא נשאב אליהן, גיבור הספר עסוק לא מעט בשלל קונספירציות.
בחודשים שלאחר מותה של סיברג, גארי כתב את צוואתו שוב ושוב. אז הוא גם כתב את "חייו ומותו של אמיל אז'אר", שיחרר את בנו בן ה-17 מאפוטרופוס וקבע כי הוא אחראי לעצמו, והותיר הוראות מדוקדקות לגבי ההלוויה שלו. ב-2 בדצמבר 1980 הוא ירה בעצמו. במכתב ההתאבדות שהשאיר לתקשורת, לו נתן את הכותרת D Day, כתב: "אין קשר לג'ין סיברג. חובבי לב שבור יכולים לפנות למקום אחר. אפשר לנמק את זה בדיכאון, כמובן. אבל אז תצטרכו להתכחש לכך שהוא ליווה אותי כל חיי הבוגרים ואפשר לי להשלים את עבודתי הספרותית. לפחות אמרתי את כל מה שיש לי להגיד".
הרפתקה בעור של פיתון
בביוגרפיה שכתב עליו דייויד בלוס, גארי מצוטט מאחד מראיונותיו, בו אמר כי "הכתיבה היא דרך אחרת לבכות". אף על פי שבמכתב ההתאבדות שלו, שמונה שנים לאחר התקופה בה כתב את "חיבוק גדול", הוא מתעקש להפריד את סיפורו מזה של סיברג, רבים מאמינים כי ברומן, שנכתב שנים מעטות לאחר הפרידה בין השניים, הוא מבכה באובססיביות את מות הקשר ביניהם.
הרומן נמסר מפי קוזין, גבר פריזאי, סטטיסטיקאי, בן 37, שמפתח רגשות עמוקים כלפי נחש הפיתון באורך שני מטר ועשרים שהוא מגדל בדירתו. השניים מתרגלים שגרה פיזית של חיבוקים ארוכים ומקיפים ועל כן קוזין בוחר לכנות את הפיתון בשם שנושא הספר – צמד מילים שנעשה בהם שימוש בצרפתית בעיקר על ידי ילדים קטנים, שמבקשים מאימא מגע אוהב. תוך ניסיון לשתף בחוויה שהוא עובר עם הפיתון שלו, לה חשיבות מכרעת עבור האנושות לטעמו, קוזין מעיד בתחילה כי הוא מעוניין לכתוב מעין חיבור בנושא גידול זוחלים כחיות מחמד. אלא שדי מהר מתברר כי כמו הקורא, גם הוא מודע לכך שעיסוקו האינטנסיבי בנחש קשור בתחושת בדידותו בעולם.
לאורך הרומן קוזין מתרחק יותר ויותר משפיות. כשהוא עסוק באופן כפייתי בצורך שלו בבת זוג, הוא עושה צעדים ביישניים ואיטיים בכוונה לפלרטט עם מדמואזל דרייפוס, אישה שחורה מגיאנה הצרפתית שעובדת איתו - אך אלה מתקיימים בעיקר בראשו. כך למשל, כל עלייה משותפת שלהם במעלית, נצרבת בתודעתו כלא פחות מדייט אינטימי.
במקביל לטרדותיו לגבי החשיבות הגדולה של בת לוויה לחיים, קוזין מתייסר לא מעט במשימת ההאכלה של הפיתון. במהרה מתגלה כי הוא מחוסר כל יכולת ביצועית גם בתחום הזה. הוא קונה לו בתחילה עכבר, אך משזה מונח בידיו, הוא מפתח כלפיו רגשות ולא יכול לתת לפיתון לבלוע אותו וגוזר על עצמו לגדל את שניהם. כשהוא גם לא מצליח להקריב שרקן הודי (שאותו בחר משום ש"הודו היא יותר דמוגרפית" – כחלק מצורת המחשבה המשונה שגם מדגימה את הדרך האופיינית שבה משבש קוזין את השפה וגם מעלה את הנושא הנוסף שהוא שב וחושב עליו, בשל מקצועו), הוא מבין שהוא ניצב בפני בעיה. כך נותרים השניים, קוזין וחיבוק-גדול, בלתי מסופקים, בשותפות גורל של הימנעות.
הדוגמאות הללו הן רק חלק מהמהלכים העלילתיים הקטנים שמתרחשים לאורך הרומן, שבו קוזין צולל אל עומק חרדותיו ומתאר עולם שבו תקשורת ברורה מתאפשרת רק בין אדם לעצמו. לפעמים זה מצחיק ולפעמים מצמרר – ברגעים רבים שתי התחושות עולות יחד, כשבכל זמן ברור שהיצירה הזו מצליחה לגעת בבדידות שנמצאת בבסיס החוויה האנושית בצורה מוזרה ובלתי אמצעית. נוסף על כך היא מנסחת דבר מה על שגעון ונורמליות, בדרך שרק אדם כמו גארי, שמתח לאורך כל חייו את הגבול בין ספרות ומציאות, מסוגל לה.
ב"כלב לבן" גארי כותב שפעם אחת, בזמן שסיברג הייתה עסוקה בצילומים לסרט, הוא טייל בקולומביה והביא איתו משם נחש פיתון. הוא כינה אותו "פיט החונק"
ולאחר זמן מה תרם אותו לחוות חיות שהייתה בקרבת ביתו. מאז הוא נהג לבקר את הפיתון פעמים רבות. "היינו בוהים אחד בשני בהתפלאות מוחלטת, לפעמים במשך שעות, מסוקרנים עמוקות ומהרהרים", הוא כותב בספר. "למצוא את עצמך בעור של פיתון או בכזה של אדם זה הרפתקה מסתורית ומפתיעה כך שהמבוכה שהרגשנו הייתה סוג של אחווה, מעבר למינינו המכובדים".
