"סווינג טיים": טיפול מרענן בשאלות חברתיות
אף שיש בו לא מעט פגמים, הרומן האחרון של זיידי סמית הוא יצירה מרשימה. דרך כתיבה עדכנית, היא חוקרת בו את המגבלות שטומן המעמד החברתי, ורוב הזמן מצליחה להימנע מצדקנות צפויה
שני סיפורים, המסופרים לסירוגין, חוברו להם יחדיו ברומן החדש של זיידי סמית. האחד הוא סיפורן של שתי חברות, המספרת וטרייסי, הגדלות באותה שכונה של מעמד בינוני־נמוך בלונדון של שנות ה־80. מה שמשותף להן, מה שמחבר אותן מלכתחילה, הוא העובדה ששתיהן - כמו סמית עצמה וכמו רבים מגיבורי ספריה - פרי נישואים בין־גזעיים (האם מותר היום להשתמש בנוסח הזה?). המספרת היא בת לאם ג'מייקנית שחורה ולאב לבן, וטרייסי בת לאם לבנה ולאב שחור. הן נפגשות לראשונה בשיעור מחול; טרייסי מגלה כישרון רב לריקוד ואילו המספרת, טיפוס אינטלקטואלי יותר, מתמחה ברבות השנים בהערצת רקדנים מפורסמים בקולנוע.
בסיפור השני, אותה המספרת מתארת את הפיכתה לעוזרת אישית של כוכבת פופ בינלאומית בשם איימי (מין שילוב בין קיילי מינוג, מדונה ואנג'לינה ג'ולי). כפי שבסיפור הראשון הקורא יודע שהיחסים בין החברות לא נגמרו טוב, כך גם כאן ידוע מן ההתחלה שיחסי העוזרת והנעזרת הסתיימו בסקנדל תקשורתי - אך איננו יודעים מהו. באופן כרונולוגי נמסרים כאן סיפור היכרותן של הזמרת והמספרת, אופי עבודתן המשותפת, ובעיקר מתואר פרויקט פילנתרופי של הזמרת באפריקה (התל"ג של המדינה האפריקאית, מגלה העוזרת האישית לתדהמתה, קטן מסך נכסיה של הזמרת המצליחה); פרויקט שהעוזרת (כזכור, חצי־שחורה בעצמה) הופכת בהדרגה למבקרת גדולה שלו.
סמית מבקשת לקשור את שני הסיפורים, אבל האיחוד מאולץ למדי ולא מספיק משכנע. זו לא הבעיה היחידה ב"סוינג טיים". גם תימת הריקוד לא ממש ברורה כאן. סמית אמנם יוצרת את התחושה שיש משהו חשוב מבחינתה במוטיב הזה - כפי שמרמז גם שם הרומן וכפי שמתגלה לכאורה בסצנה אחת באפריקה של ריקוד סוחף שכולו שמחת חיים - אבל סך המופעים לא יוצר מחשבה רעננה על הגוף ועל הריקוד, וגם לא המחשה חיה שלו. בנוסף, נלווית לטקסט נימה צדקנית מסוימת, בהנחת המוצא שלו, שלפיה הלבנים היום נושאים באחריות לסחר בעבדים שהתקיים לפני מאות שנים.
ויש עוד פגמים: הסיפור על כוכבת הפופ הלבנה, שבאה להיטיב אבל רומסת הכל בדרכה כפיל אפריקאי בחנות קדרוּת אפריקאית, הוא קלישאה. ומוטיב היחסים בין שתי חברות, מעבר לכך שבעידן הפרנטה־מאניה הוא חשוד בחוסר מקוריות, סובל מבעיה אופיינית לספרים שמתארים יחסים ארוכי שנים בין חברים: התחושה שהיחסים הם ארוכי שנים משום שהסופרת זקוקה לזה, ושבחיים האמיתיים יחסים כאלה היו דווקא קצרי שנים.
"סווינג טיים" הוא לא "הרומן הטוב ביותר שכתבה סמית עד היום", כפי שנטען בגב הכריכה. בתואר זה, ככל הנראה, עדיין נושא רומן הביכורים שלה, "שיניים לבנות" מ־2000. אבל כמו שקורה ברוב ספריה של סמית, העובדה שהרומן סובל מלא מעט חולשות אינה פוגמת בהנאת הקריאה ובהתרשמות הכללית ממנו. סיפור היחסים בין טרייסי למספרת הוא בעצם מחקר מדוקדק במוביליזציה חברתית (נושא מרכזי ביצירתה של סמית). מדוע טרייסי כשלה בהיחלצות מחיי המעמד הנמוך בשעה שהמספרת הצליחה בכך? הבדל אחד מרכזי מודגש כאן: אמה של המספרת בעצמה נאבקת לרכוש השכלה ולהיחלץ מהשוליות שמהלך החיים הטבעי היה דן אותה אליו. כלומר, ההבדל בין טרייסי למספרת נעוץ במשפחות המוצא, ותיאור מסלולי החיים שהתפצלו הוא אמין ומעניין.
גם הבחירה לעסוק בכוכבת בינלאומית, בחיי היפים והמפורסמים, מטעינה את הספר באנרגיה. זו בחירה נכונה וחשובה של כותבת עכשווית ומעודכנת, כי הסלבריטאות וההתעסקות האובססיבית בסלבריטאות היא תופעה סוציולוגית בעלת משקל משמעותי. במושגים פסיכואנליטיים, אפשר לטעון שאת הנרקיסיזם הראשוני של כל אחד מאיתנו, המושלך על האלים בחברות דתיות, משליכות החברות החילוניות על הסלבריטאים. וחלק מהמשבר שבו נתונות החברות החילוניות היום כרוך בריקנות של המוסד הזוהר הזה ובעלבון לרוח האדם שיש בסגידה לאנשים בשר ודם. הטיפול הריאליסטי של סמית בעולמה של איימי שופך עליו אור מפוכח שאינו מצוי במדורי הרכילות ובתוכניות האירוח. כשהמספרת, למשל, אומרת לאיימי שאמה השאפתנית עשתה הרבה ויתורים בגלל שהייתה חד־הורית (אחרי הגירושים מאביה), איימי לא מבינה מה הבעיה: "טוב, אני חד־הורית, ואני מבטיחה לך שהתינוק שלי לא מונע ממני לעשות שום דבר". על כך מעירה המספרת: "העובדה שיש הבדל מעשי בין מצבה של אמי למצבה שלה כלל לא עלתה בדעתה של איימי, וזה היה אחד הלקחים הראשונים שלמדתי על תפיסתה את ההבדלים בין אנשים, שאף פעם לא היו מבניים או כלכליים, אלא תמיד נגעו במהותם לאישיות". הנטייה של מצליחנים להניח שהכל תלוי ברצון - בעוד הרבה תלוי במזל ובכישרונות מולדים - נובעת מהרצון להאמין שהצלחתם נגזרת ממדרגה מוסרית מסוימת.
אבל מעבר לחשיבות התמות הגדולות ברומן, ואולי לא פחות חשוב מהן: הכתיבה של סמית מלאת חיות. היא מציעה תובנות מעניינות, דיוק פסיכולוגי, ניסוחים
שנונים, תפיסה עדכנית של רוח התקופה, לצד כישרון להעביר גם את רוחן של שנות ה־80 וה־90. סמית היא סופרת אינטלקטואלית. כלומר, סופרת שעוסקת בסוגיות חברתיות ומוסריות עכשוויות. למרבה המזל, היא אינה מועדת בכתיבת ספרות משעממת, צפויה וצדקנית. ואם היא מועדת, היא עושה את זה בחן.
"סווינג טיים", זיידי סמית, מאנגלית: קטיה בנוביץ', מודן, 442 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
