"המירוץ למיליון": אי אפשר להוציא את ישראל מהמתמודדים
המשימות קצת מאכזבות והעריכה מדגישה באופן מוגזם כל סממן ישראלי - ממסעדה עם תפריט בעברית ועד שיר של נעמי שמר, אבל הפרק הראשון אחרי הפיצול של "המירוץ למיליון" הוא שיפור עצום לעומת שני הפרקים הקודמים, ובסך הכול די מבדר
בליבה של הטיימס סקוור, באמת אחד הלוקיישנים המכוערים בעולם, נפרדנו מהזוג הראשון (בחו"ל. כל עוד לא עברתם בנתב"ג, מבחינתי זה לא המירוץ אלא טיול גדנ"ע), ועכשיו אפשר להבין למה אסף וג'סיקה קיבלו בערך זמן מסך של שלוש מילי-שנייה בממוצע לפרק בעוד זוגות אחרים תועדו כשהם מחטטים בין השיניים. אם יש משהו מבאס בלהיות מודח בנקודת הסיום הראשונה, זה להיות מודח מבלי שהספקת לממש את קופון תהילת העולם שלך. אם אסף וג'סיקה ישבו בעוד עשר שנים עם הילדים שלהם כדי להראות להם את מקבץ הקטעים שלהם מהמירוץ, הם יצטרכו לשים להם קיסמים בעיניים כדי שלא ימצמצו. לדעתי אין שם אפילו 15 דקות וורהוליות, ואם זאת לא עילה לתביעה אני לא יודעת מה כן. אם הם רוצים להתנחם במשהו, אפשר להניח שהם פשוט היו מגניבים מדי והעורכים לא רצו שניקשר אליהם.
פרק ראשון אחרי הפיצול, ולמרבה הרווחה מדובר בשיפור עצום לעומת שני הפרקים הקודמים, שהרגישו קצת כמו שידור חוזר ומעגלי של אוויר חם. עדיין לא קורה שום דבר מעניין בטריטוריה הפנים-זוגית, אבל לפחות קיבלנו פרק מבדר למדי. מצבת הזוגות מתחילה להתבהר – אוולין וטוהר הם חלומו הרטוב של הצופה הנבון: שנונים, שובי לב במהות שלהם ולא בסגנון הדיבור ובעיקר לא מספקים לעורכים שום קצה חוט שיגחיך אותם. הם הזוג שאני עומדת לעודד בלב, ומבחינתי אפשר לשריין להם כבר עכשיו מקום בגמר בין הפסנתרנים לזוג הזה שבהתחלה מעצבן עד שפתאום באמצע העונה מתחילים לחבב אותו ואין לי מושג עדיין מי הוא. הם אומנם סיימו יותר קרובים לזנב מאשר לראש, אבל ממילא ברוב המעברים בין המדינות כל הזוגות טסים יחד והכול מתאפס.
בשולי הדירוג נמצאים כרגע יוסי ואודי, סוג של הרון הרון שהתפצל לשניים. אודי ויוסי לא יודעים אנגלית ובוכים כשמזכירים את המשפחה, שזאת כנראה תמצית הטייפקאסט הישראלי האהוב על ההפקה וזה כנראה מספיק כדי ללהק אותם. עם או בלי קשר – תלוי עד כמה אתם מחבבים קונספירציות – אודי ויוסי מצליחים להחזיק אסיסטנט בכל נמל ובעזרתם הם צלחו את המשימות הדי-מעפנות ברובן שההפקה הצליחה להרים בניו יורק.
אני חשה שעוד מוקדם מדי להתבאס על המשימות ובאמת לא בא לי לצאת חמוצים, אבל מה קרה, הטיסה לניו יורק אכלה לכם את כל הכסף? הניגוד הזה בין הקסם הניו-יורקי וההתעלפות של המתמודדים מכל שיח בסנטרל פארק לעומת העולב של המשימות (להעלות אנשים על משקל ענק? להעביר כדור אדום לסל? סירייסלי?) הוא עגום ממש. ואפרופו משימות, נהוג שבמירוץ יש למשימות נגיעה להווי של המקום, למנהגים, לסמלים. איכשהו אפשר להוציא את המתמודדים מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהמתמודדים. אם לא מספיק שהעריכה רוכבת על הפרובינציאליות של חלק מהרצים, היא גם מצליחה לצאת פרובינציאלית בעצמה.
מילא זה ששמתם את קופסת הרמזים *על הדשא*, מטר משלט שאומר שאסור לדרוך על הדשא, ואחר כך צילמתם את השלט. הגענו לאו"ם? קבלו שיר של נעמי שמר. הרמתם הפקה בברודווי? הפלייבק של המחזמר בעברית. במסעדה צריך להזמין מנה? התפריט בשפת הקודש. משימה בטיימס סקוור? לכו למרוח את העוברים והתמימים בקרם של מותג ישראלי. בחייאת זומזום, הבן-אדם יושב על הספה בבית, מערבב חלב עם דבש ורוצה להרגיש קצת חו"ל, אבל הגאווה הישראלית לא נותנת מנוחה. לא הרווחנו איזו פאוזה קטנה כשהחתמנו דרכון? איפה כתוב בתורה שחייבים להזכיר שאנחנו הולדנו את גל גדות?
בפרק הבא: המירוץ עובר למדינה אחרת ושם יבצעו הרצים משימות ויתמודדו על המקום הראשון בלג.
בקטנה:
"פסל החירות מסמל את הגישה הליברלית לארה"ב לקליטת מהגרים" – רון שחר. אם הם מצליחים לעבור את החומה המקסיקנית ואת מגבלות ההגירה.
"איפה תראי את טראמפ, בתיאטרון?" – עומר לנטע. השתגעת? זה המקום שנשיאים אמריקנים הולכים אליו כדי למות.
"אליהו קיבל כדור בייסבול לתוך הטיימס סקוור" – דניאל. הנה בחור שמצליח להיטמע בתרבות המקומית. השיער שלך מדהים, אחי.
"חברה כבאית. יכלה לכבות את השריפה מהבוקר" – אליהו ממורמר על בריטית שעיכבה להם משימה. יום אחד בניו יורק והם כבר משפרים את התשתית המקומית. כבוד!
"מה עכשיו, יוציא לנו 'אללה אכבר' ויגמור את כולם?" – נטע על נהג מונית ששאל אותה מאיפה היא. שמישהו יעדכן אותה ש"אללה אכבר" זה לא ביידיש.
"ביומולדת שלי אני עומד על 'עצור', זאת המתנה שהצוותים והחברים שמו לי" – תן לי את זה ביותר פולני, רגב, ואנחנו מייתרים את המאבק המזרחי.
