הבית שלי מתפוצץ, פה ושם
אחרי חיים שלמים בניו יורק, חוזרים הביתה לישראל ולפתע, כשטרור מגיע לשכונה הישנה שלך, פתאום כבר לא כל כך בטוח היכן הוא הבית
אתמול היה פיגוע ממש בבית שלי. זאת אומרת ממש בבית הספר של הילדים. לידו. בכניסה. בבית שלי השני, או הראשון – תלוי את איזה מילדי אני שואלת. אני יודעת שכל ישראלי שלישי בארץ בערך יכול להגיד את זה. עד כה – אני עוד לא. אבל עכשיו, אני יכולה. אבל לא בארץ. בניו יורק. בשכונה שלי, במסלול פיזורים בבוקר ואיסופים אחרי בית הספר, במסלול טיול עם הכלב, בשיטוט לילה ובדרך לבר בימי שישי בערב. עם הילדים, איתו, לבד, עם ביקורים, עם חברות.
ואני בכלל לא הייתי בבית. זאת אומרת הייתי בלב, אבל בפועל רצתי בדיוק בשיא האושר והאדרלין בצד השני של העולם במרכז העולם גם כן. מרוץ לילה תל אביב. בעיר הכי תוססת, סואנת, שמורה, קולית, אחרי הבית הראשון, או השני. אני כבר מבולבלת לגמרי מההעדפות. מה הראשון? מה השני? מה יותר? מה פחות? מה הקבוע? מה הזמני? ממש לא יודעת להגיד.
לא משנה, לענייננו. אני בטלפון, בסמסים, בוואצאפ, בפייס. הכל בסדר? ׳כן, מפחיד, הילדים מזועזעים ׳ואחרי שעה תמונות הלואווין מקסימות ומחויכות. במקום הכי בטוח בעולם.
כשהחלטנו לעשות מעבר לארץ (זמני או לא time will tell )כולם הרימו גבה, יחד איתי, למעבר למוקד טרור ולחץ. לעזוב שקט, רוגע, שיגרה עירונית קבועה לטובת כתבה ראשית בכל מהדורת חדשות. כ״כהתלבטנו על מה אנחנו מוותרים ומה מרוויחים, למה חשוב ולמה לא, מה משאירים מאחור ומה לוקחים איתנו וכמה כסף נשלם על פסיכולוגים כשהילדים לגמרי יתחרפנו מההחלטות שלנו. עם זה יכולנו להתמודד, אבל לא עם השלכות הרות גורל. לא עם טרור, מוות, ילדים, פחד, הסטריה, ומרחק בלתי נתפס.
אז ארזנו לבד,בלב כבד, וגם שמח וגם קרוע. לא ידענו למה אנחנו חוזרים. כן ידענו לאיזה בית, איזה שכונה, איפה סבא סבתא, ומי ישן באיזה חדר. לא ידענו מה נרגיש, אם עדיין נשב בגן שעשועים או שזה כבר לא מעניין אף אחד,אם ילכו לבד לבית הספר או שנלווה, ואם נהנה מהשקט או שהוא יחרפן. פשוט לא ידענו. ניסינו להתעלם מסימני השאלה אבל היו, הינם, ועוד יהיו.
נחתנו לחיבוק חם, אוהב, קצת חונק אבל במובן הטוב.
התחלנו, הרגשנו מנותקים, ניסינו שוב, לקחנו כמה צעדים אחורה. כבר לא רציתי להיות ועד הורים, הורה מארגן, מתנדבת לטיול. לא רציתי להיות מרכז היישוב, קפה בבוקר במקום הכי הומה או ערבי נשים על הדשא. רציתי שקט, חברות שיודעות שאני שם בלי ממש להיות ובית. רציתי שיבואו אלי לשבת בבית ולא טיול לסחנה, רציתי סופש״ים של ילדים אצל סבא סבתא ולא בקטיף נוריות. והכי רציתי, מהר לארוז ולנסוע לבקר בשיגרה, לחזור לבית שלי, הראשון או השני. והוא חיכה לנו שם רחוק - כולו, עם חברות, ילדים, חוגים ואפילו הגן. רק שנבוא ונהיה. אמיתי, מלא אהבה.
הבנו מהר, שאנחנו גם וגם, או לא פה ולא שם, הכל ביחד. על הקו. כולנו – מבקשים לנסוע ואז לחזור. מתכננים כל הזמן במקום הרחוק, קייטנות, חוגים ,ולא מוותרים על נקודות ציון שם כשחייבים להיות פה לימיהולדת משפחתיים, ארוחות שישי, על האש עם החבר׳ה ורביצה ממושכת, מאביב לסתיו, בים.
ופתאום בין הגיחות מתחילים להרגיש בבית ושלמים עם ההחלטות, עם הגעגועים, עם הביקורים, השינויים והשינועים. מצאנו את מקומינו על הקו וזה בסדר. לגמרי. מתרכזים בעכשיו ומתכננים את הנסיעה הבאה. נהנים מהרגע וגם מהתכנונים. שלא יגמר. הכל בסדר. טודובום.
אז זהו שלא. פתאום הכל מתפוצץ. ליטרלי. מול הבית ואני לא שם. הילדים מזועזעים מפה ולא מבינים איך זה קרה שם. החברות שם מנסות לתארו לספר למי שפה. הדיסונס הורס.
התמונות בעיתון, הן התמונות הפרטיות שלי בפייס, האנשים בתמונות הם שלי פרטיים בוואצאפ, הנוף הוא פרטי שלי מהחלון מהקומה ה17.
הראש מתפוצץ מתהיות, נכון, לא נכון, אני של פה או של שם, איפה הלב, איפה הילדים, איפה אני.
יושבת בגינה ירוקה, זאת מהסוג של ה׳דשא של השכן׳, על כסא נוח מתחת לפרגולה ישראלית, כלב מ׳תנו לחיות לחיות׳ למרגלותי, ריח של גויאבות באויר וגם קלמנטינות, עדיין חמסין באחד בנובמבר ותה נענה ביד, בכוס של סטארבקס ניו יורק סיטי.
חן (אנני) מתעדת את חייה בניו יורק כבר ארבע שנים.
משהו בין סקס אנד דה סיטי עם תוספת כבדה של שלושה ילדים היפראקטיבים וזוגיות הייטקיסטית לאמהות פולניה שכוללת שניצלים וקציצות.
הבלוג שלה www.beemasheli.com מלא בהמלצות, סיורים, קיטורים, שופינג ועוד.
באמאשלי | חוויות משפחה בעיר הגדולה
