ביקורת סרט: "המחברות של אליש" - תעודה כפייתית
אלישבע רייז כתבה יומנים בגוף ראשון לכל אחד משבעת ילדיה מיום היוולדם ועד שלב מאוחר מאוד בחייהם. בסרט התעודה שיצר הנכד שלה, בני המשפחה קוראים ביומנים וחוזרים אל ימי ההתבגרות בקיבוץ ואל סיפורה של האם, שנפלה בשבי במהלך מלחמת העצמאות. גם אם תובנותיה מוגבלות, מדובר ביצירה דוקומנטרית מסקרנת
כל אחד משבעת ילדיה של אלישבע (אליש) רייז ניהל יומן אישי מינקותו ולאורך מרבית חייו הבוגרים. על מנת להבהיר את חוסר ההיגיון שבמשפט הזה, נציין שאף לא אחד מהם כתב בעצמו את יומנו, ולמעשה אף לא אחד מהם ידע שאמם כותבת בשמם, במחברות בית ספר מרופטות שהתגלו למעשה רק אחרי מותה, בשנת 2010.
"המחברות של אליש", סרטו התיעודי היפה של גולן רייז, נכדהּ, הוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב ויצא בסוף השבוע להקרנות מסחריות. הכותרת מתייחסת לאותם יומנים שכתבה אליש בשם ילדיה מ-1953 ועד 2010. אלה יומנים הכתובים בגוף ראשון, כאילו ביצעה האם השתלטות אדיפלית על חייהם וזיכרונותיהם של ששת בניה ובתה. הסרט מתעד את הפעם הראשונה בה כל אחד מהם פותח את המחברות העוסקות בו, וקורא בהן.
כאשר אחד האחים מוצא את המילה "אהבה" במחברתו, הוא מציין שזוהי מילה "נדירה" ושאינו זוכר את המילה הזאת בבית. הנה כי כן, לפנינו עוד סרט החושף את יחסיהם של אם נוקשה ומרוחקת וילדיה הזוכים ממנה, בכתובים, לתיאורים לא חיוביים במיוחד, בעוד הם כמהים לחום ורגש.
שבעת בני משפחת רייז מצולמים על רקע דירה ריקה וחשופת קירות, הבית בו נולדו וגדלו בקיבוץ הדתי עין צורים שליד קריית מלאכי. האם לעובדה – שהסרט אינו מתעכב עליה – שהאם נפלה בשבי בזמן מלחמת העצמאות (כאשר הקיבוץ, במיקומו הקודם בגוש עציון, נכבש על ידי הירדנים) יש קשר להתנהלותה המכאנית, האולי-פוסט-טראומטית? סרטו של רייז לא בא לספק תשובות, אלא יותר לאפשר לדודיו ואביו לתהות נוכח מצלמתו, ובסצינה מרגשת גם לעזוב ולהתפרק כאשר מכשיר ההקלטה מוסיף לפעול.
עוד ביקורות קולנוע:
ביקורת סרט: "רק האמיצים" - מבט אחר על לוחמי האש
"המחברות האלה הן החידה שקוראים לה אליש", מסכם אחד האחים, ואכן מעמדם הטקסטואלי הנדיר של היומנים, שבהם בוראת האם את דמויות ילדיה, נשאבת לתוכן ומזדהה עמן בצורה מוחלטת, מעניק לסרט את עוצמתו ומידת העניין שבו. המיזוג בערוץ הקריינות בין קולה-לכאורה של אליש (השחקנית רבקה גור) וילדיה המקריאים את "יומנם" בעצמם – מנכיח את הסימביוזה הזו, שהולכת ונעשית מטרידה יותר ויותר כשהאם ממשיכה לדבר בשם ילדיה גם בבגרותם, כאשר הם נישאים והופכים לסבים בעצמם. כן, "המחברות של אליש" מכיל יסודות של סרט אימה.
חבל שרייז הבמאי, בוגר בית הספר לקולנוע "מעלה", מתעקש להקדיש נתחים נרחבים מדי מסרטו לביקורת הרעיון הקיבוצי, בתי ילדים ולינה משותפת, על פני
הרהור מעמיק בסוגיה החשובה יותר: משמעות מפעל הכתיבה המונומנטלי הזה שאין לו, כמדומה, אח ורע בעולם כולו. דומה שהרחמים העצמיים ("אמא דפקה לי את החיים") הופכים למרכז הסרט במקום שמהותו תהיה דיון במעמדו של הטקסט הייחודי שבמרכזו והקשר שלו למעשה התיעוד שבו עוסק הנכד גולן. בעידן שבו סוגיית האמת הדוקומנטרית הולכת ונעשית ברורה פחות ופחות – נכון היה להרחיב בדבר מעמדה הייחודי של האם-המספרת כמי שבבחירתה לכתוב בשם ילדיה היא מטשטשת בין תיעוד ובדיה.
ובכל זאת, עצם הקריאה-צפייה ב"מחברות של אליש" מלווה בתחושה של פרידה סופית של הילדים מאמם שנותרת בעבורם חידה במותה כפי שהייתה בחייה. זהו סרט תיעודי-משפחתי יוצא דופן, גם אם תובנותיו מוגבלות למדיי.
