הסתמך על הנחיית סוכנת הביטוח והפסיד 30% מכספו
סוכנת הביטוח הסבירה לאהרון כי יהיה זכאי לקבל פיצוי בגין נכות מתאונה, "רק לאחר שתתגבש נכות צמיתה". הוא שמע לעצתה והמתין, אך כשהגיע המועד בחברת הביטוח דחו את תביעתו בטענה של התיישנות. למרות שהשופט מתח ביקורת הן על הסוכנת והן על חברת הביטוח, הוא פסק לאהרון "תספורת" של שליש מסכום הפיצוי
אהרן דאהמן נפגע קשה בתאונת עבודה באתר בנייה. שנים רבות קודם לתאונה, רכש אהרן פוליסת ביטוח חיים בחברת הביטוח מנורה. בפוליסה היו שני כיסויים רלבנטיים לתאונה: הראשון אובדן כושר עבודה. השני נכות מתאונה.
סוכנת הביטוח שבאמצעותה רכש את הפוליסה הסיקה מתוך המסמכים הרפואיים שאהרן מסר לה כי הוא זכאי לממש לאלתר את הכיסוי לאובדן כושר עבודה. לגבי הכיסוי לנכות מתאונה המצב שונה, הסבירה לו. כיסוי זה נכנס לתוקף רק כאשר הרופאים המטפלים ממצים את אפשרויות הריפוי. רק אז ניתן לדעת מהי הנכות הסופית. "כאשר תתגבש נכות צמיתה נפתח תביעה", הודיעה לו.
אהרן נהג על פי מצוות הסוכנת. הוא המציא לה מעת לעת, משך למעלה משלוש שנים, אישורים מרופאים תעסוקתיים כי הוא נמצא באובדן כושר עבודה. במקביל המתין לאישור המוסד לביטוח לאומי על התגבשות נכותו הצמיתה. כשהגיע סוף סוף האישור הנכסף הביא אותו לסוכנת וזו העבירה אותו למנורה.
מצטערים, הודיעו מסלקי התביעות במנורה לאהרן. תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח היא שלוש שנים ואתה הגשת לנו את תביעת הנכות שלוש שנים וארבעה חודשים לאחר התאונה.
אבל פעלתי על פי הנחיית הסוכנת שלכם, הזכיר להם אהרן. היא אמרה לי שאפשר לפתוח תביעת נכות רק לאחר שהנכות תתגבש לנכות צמיתה.
הסוכנת צדקה, השיבו מסלקי התביעות. באמת אין טעם לפתוח תביעה לפני שהנכות מתגבשת. גם בפוליסה רשום שרק נכות צמיתה מקימה זכות תביעה. אבל השופט העליון אליקים רובינשטיין בפרשת אמיתי קבע כי בביטוחי נכות מתחילים לספור את ההתיישנות כבר מיום התאונה אפילו שהנכות טרם התגבשה ולמבוטח אין עדיין תביעה.
מה ההיגיון, התקומם אהרן. איך יכולה תקופת ההתיישנות להתחיל לפני שהמבוטח זכאי להגיש תביעה? כך קבע העליון, השיבו מסלקי התביעות ודחו את תביעתו.
בהערת שוליים אבקש לציין כי מחאת אלפי המבוטחים שהפסידו את זכויותיהם עקב פסק דינו של השופט רובינשטיין עלתה עד לכנסת. תיקון מספר 6 לחוק חוזה הביטוח שיזם מאיר שטרית ביטל את פסק הדין. כעת תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח נכות מתחילה מיום התגבשות הנכות. אלא שתיקון זה לא חל על אהרן. הוא חל רק על תביעות שטרם התיישנו ביום שבו נכנס התיקון לתוקף (24.3.2014).
השופט: שלושת הצדדים נושאים באחריות
נחזור אל אהרן. הוא לא ויתר ופנה לבית משפט השלום בפתח תקווה. התביעה הונחה על שולחנו של השופט אריאל ברגנר.
אין ספק, קבע השופט ברגנר, כי תביעתו של אהרן התיישנה על פי דיני הביטוח ועל פי פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת אמיתי.
אבל לא ידעתי שתביעת נכות מתיישנת בחלוף שלוש שנים ממועד התאונה, השיב אהרן. האם לא ראוי להטיל על חברות הביטוח והסוכנים חובה להתריע בפני המבוטח כי הוא עלול לאבד את תביעתו כאשר תקופת ההתיישנות מתקרבת לסיומה?
הטלת חובה שכזו, השיב השופט ברגנר, יש בה משום "הצבת סטנדרט גבוה מדי" עבור חברות הביטוח וסוכני הביטוח. השופט הזכיר את דברי עמיתו מתל אביב, השופט זאב המר, אשר קבע כי אין להטיל על חברת הביטוח ועל סוכניה לנהוג "מידת חסידות ולהזהיר את המבוטח מפני סכנת ההתיישנות הקרבה".
יחד עם זאת, השופט ברגנר קבע כי לשלושת בעלי הדין שבפניו יש אחריות בנזיקין לאובדן זכויות המבוטח עקב התיישנות תביעת הנכות.
לסוכנת הביטוח אחריות משום שהציגה בפני המבוטח מצג שווא רשלני כאשר הנחתה אותו להמתין להתגבשות הנכות הצמיתה. "סוכנת ביטוח מקצועית ומיומנת חייבת לצפות שהמבוטח יסתמך על הנחייתה במיוחד על רקע האמון שרחש לה במשך השנים".
לחברת הביטוח אחריות בשל העובדה שבפוליסה אין אזהרה על כך שתביעת נכות מתיישנת תוך שלוש שנים מיום התאונה. "היה על מנורה להקפיד הקפדה יתרה על פירוט נושא התיישנות התביעה במסגרת הפוליסה בשים לב להיותה תקופה מיוחדת ומקוצרת שאינה בידיעתו של המבוטח מטבע הדברים".
למבוטח יש יד בכך שתקופת ההתיישנות חלפה כי "זהירות סבירה מצד המבוטח היא לדאוג לזכויותיו ולא להמתין כי סוכנת הביטוח תתקשר לתזכר אותו בביצוע המשימות שהוטלו עליו".
בסופו של יום השופט אריאל ברגנר פסק כי מנורה והסוכנת ישלמו לאהרן שבעים אחוז מתגמולי הביטוח ואהרן יספוג תספורת של שלושים אחוז.
ואני ברשותכם מבקש להרהר אחר פסק דינו של השופט ברגנר. להבנתי, לפי חוק חוזה הביטוח הודעת אהרן על התאונה לסוכנת הביטוח כמוה כהודעה לחברת הביטוח. על מנורה היה לפתוח תביעה ולעשות "מיד את הדרוש לבירור חבותה", כלשון החוק. מכאן ואילך היה על החברה להתריע מעת לעת, ובמיוחד בשנת ההתיישנות האחרונה, בפני המבוטח כי התביעה תתיישן אם לא תוגש לבית המשפט תוך שלוש שנים מיום התאונה.
במקום זאת כדי לחסוך בעלויות מנורה העדיפה להמתין לקביעת רופאי המוסד ובכך הכשילה את המבוטח. להבנתי בנסיבות אלה מנורה נחשבת כמי שהסכימה להארכת תקופת ההתיישנות. כך לפי סעיף 8(ז) לחוזר המפקח על הביטוח לבירור ויישוב תביעות.
בקיצור, לדעתי, תביעת אהרן לא התיישנה. תספורת של שלושים אחוז אינה מוצדקת. גם ההשקפה כי המבוטחים לא צריכים לצפות שחברות הביטוח והסוכנים ינהגו עמם כ"מידת החסידות" מטרידה. השקפה זו מוליכה לכך שבנפול עליהם אסון, תושבי ישראל מגלים כי הביטוחים שהם רכשו במיטב כספם אינם אלא כרטיסי כניסה לבית המשפט. כמה עצוב.
לקבלת פסק הדין המקורי לחץ כאן
לפנייה לכתב/ת 
