היה שלום ותודה על הדגים

עזרא מרמלשטיין ז"ל שבועיים לפני מותו בגן שמואל

ארבע לפנות בוקר, קיבוץ גן־שמואל. המסעדן עזרא מרמלשטיין, מייסד אימפריית הדגים התל־אביבית "ברבוניה" שכבר הפכה למוסד, נולד וגדל בקיבוץ הזה, ומשם בחר לצאת אל מותו. המונית לנמל התעופה, שממנו ימריא בתוך שעות ספורות לשווייץ כדי לעבור שם המתת חסד, כבר בדרך.

"זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עזרא", אומרת מזל (מזולה) כהן, בת זוגו זה 35 שנה. "ישנתי איתו שם בשלושת הלילות האחרונים לחייו. אחותו עדה ואני הלבשנו אותו, ואז הגיעה המונית לקחת את עזרא לשדה. עזרא נתן לי נשיקה וחיבק אותי. אמרתי לו: 'עזרא, תגיד משהו', אבל הוא לא ענה. הוא היה בהלם, לא הוציא מילה. עדה נישקה אותו, אבל הוא לא זז. הנהג היה לחוץ להכניס אותו לאוטו, וצעקתי עליו שיחכה רגע וייתן לנו להיפרד ממנו. אני עמדתי שם וצעקתי ובכיתי, אבל עזרא לא אמר כלום. כמה שהתנגדתי לנסיעה הזאת, אני יודעת שהוא סבל ואני מבינה אותו, הוא היה כל עולמי".

עזרא מרמלשטיין ומזולה (מזל) כהן הכירו ב־1983 כשהוא היה פרוד מאשתו רותי וכבר אב לחמישה ילדים. היא הייתה אז גרושה ואם לבת ועבדה כברמנית ב"לונדון מיניסטור", ומרמלשטיין היה מגיע לשם ומחזר אחריה. היו לו אז שני מקומות בתל־אביב: מסעדת "החוף המערבי" המצליחה והמדוברת ובר בשם "התק"ם", שמשכו אליהם לקוחות כצייר אורי ליפשיץ, הסופר דן בן אמוץ, המשורר יבי, המוזיקאי שמוליק קראוס, העיתונאי נתן זהבי ואחרים.

כהן לא התרגשה, מרמלשטיין התעקש, והם התחילו לצאת, ומאז לא נפרדו. ההצלחה בדמות שלושת העסקים הנוכחיים – מסעדת "ברבוניה" הגדולה, מסעדת "ברבוניה הקטנה" והבר – התחילה במטבח שלה, עם הסלטים שהכינה. בשנים האחרונות היא מספרת שהייתה שם הרבה יותר, כשהוא לקח צעד אחורה בשל מצבו הבריאותי.

למה לא נסעת עם עזרא לשווייץ?

"עזרא ידע שאני מתנגדת לזה. בהתחלה הוא רצה שאבוא איתו, אבל אמרתי לו: 'אין סיכוי, עזרא, אני לא יכולה'. לא הייתי מסוגלת ללוות אותו לשם. לא יכולתי לראות אותו הורג את עצמו. אם הייתי נוסעת איתו לא הייתי נותנת לו לשתות את הרעל הזה, או שהייתי לוקחת את זה יחד איתו. הוא הבן אדם הכי יקר לי בעולם. אהבתי אותו יותר מדי. אולי זה אנוכי, אבל לא הייתי מסוגלת לתת לו ללכת".

יום חמישי, 26.10.2017 

את מרמלשטיין ליוו בשווייץ ארבעה מילדיו – גיל, עינת, רוני ויוני, וכן הפיזיותרפיסט שלו וחבריו שמואל גלזר וירון זליג. בתו דיקלה, חרדית שמתגוררת בטבריה, לא הצטרפה למסע המוות של אביה.

"ארבע פעמים עזרא צילצל אליי משמה", אומרת כהן. "הם הגיעו לשם ביום רביעי, וביום שישי הוא שתה את הרעל, אז היו להם יומיים פנויים. יום אחד לקחו אותו לקזינו. כשהוא חזר מהקזינו הוא התקשר אליי וסיפר לי שהיה שם. שאלתי אותו: 'נו עזרא, הרווחת?' והוא ענה לי: 'מזולה, את לא יודעת איך כאבה לי הבטן'. מסכן שלי. את הדבר הכי יקר לי אין לי כבר. כשטילפן אליי משווייץ הוא לא הפסיק להגיד לי שאהיה חזקה ושהוא אוהב אותי. בשיחות הטלפון האלה התחננתי אליו ובכיתי שלא יעשה את זה, אבל עזרא תמיד היה עקשן".

מזולה (מזל) כהן. "התחננתי ובכיתי שלא יעשה את זה"

מה בעצם היה לו?

"האירוע המוחי השני שעבר פגע בחלקים במוח שאחראים על התפקוד של המערכות בבטן, והיו לו כאבים חזקים כל הזמן, ללא הפסקה. הלכנו לכל הפרופסורים בכל הארץ, וכולם אמרו לו שאין לזה מרפא. בלילה הוא היה צועק מכאבים, לא ידעתי מה לעשות. הייתי נותנת לו אופטלגין וכדור נגד כאבים, וזהו. הוא היה מעיר את המטפלת כל עשר דקות בלילה. לפעמים היו לילות שלמים שלא היינו ישנים בהם בגלל הכאבים. אפילו הגראס הרפואי שהוא עישן לא עזר לו. גרנו בקומה ה־11 במגדל האופרה, ויום אחד הוא אמר לי: 'מזולה, אם הייתי יכול לזרוק את עצמי מהחלון הייתי עושה את זה, אם רק היה לי אומץ".

שבועיים קודם לכן  

שביל ארוך מוביל למבנה של "בית דורות", מוסד סיעודי בקיבוץ גן־שמואל. שקט מסביב והרבה ירוק. במבנה הזה יש מקום ל־16 קשישים סיעודיים. החדר של מרמלשטיין היה הקיצוני במבנה. זהו חדר גדול, עם מיטה, טלוויזיה ושלוש דלתות – אחת מובילה למסדרון, אחת לחדר האמבטיה ולשירותים ואחת למרפסת. חלון גדול ונמוך ניצב מעל המיטה הגבוהה, כך שגם בשכיבה אפשר לראות ממנה את המרפסת הקטנה ואת החצר המטופחת. במרפסת עומד שולחן, מסביבו שלושה כיסאות, ועליו לוח שש־בש. המקום בראש השולחן שמור לכיסא הגלגלים של מרמלשטיין.

בשבועיים האחרונים, כשכבר היה די ברור שהנסיעה לשווייץ מתקיימת, נרשמה בחדר תנועת מבקרים ערה. כולם באו להיפרד. אבל מרמלשטיין התעניין רק בדבר אחד – בשש־בש. כשהוא לא שיחק הוא היה שוכב במיטה, ספק מנמנם, ספק בוהה. בשנים האחרונות הוא לא היה דברן גדול. גם בשעת המשחק, כשידיו השבריריות ליטפו את הקוביות במומחיות, הוא היה מטיל אותן בתנועת סיבוב חדה על גבי הלוח ולא מוציא מילה. ובדרך כלל הוא היה מנצח. לזה היה תוקע מארס טורקי ואת האחר היה סתם מביס שוב ושוב. אף פעם לא נמאס לו, משחק רדף משחק.

שלוש פעמים בשנה האחרונה החליט מרמלשטיין שהוא רוצה למות מבחירה. פעמיים חזר בו, ובפעם השלישית היה נחוש בדעתו. מי שהכיר אותו היטב ידע שכשהוא מחליט משהו, אין שום סיכוי להניא אותו. מרמלשטיין שתה את כוס הרעל בשווייץ יום לפני יום הולדתו ה־74. התאריך לא נקבע באופן שרירותי, הוא החליט שלא יגיע לגיל 74 ויהי מה.

מי שהכיר אותו הבין מה מסתתר מאחורי ההחלטה שלו לשים קץ לחייו ולהפסיק את הייסורים שרק הלכו והתגברו עד שהפך לסיעודי. היה ברור שהאיש הזה, שחי חיים פרועים וסוערים, לא יכול לחיות אותם אחרת. מרמלשטיין חי בדיוק כמו שרצה ומת בדיוק כמו שרצה, והוא רצה למות בכבוד. הוא לא רצה להזדקק לאף אחד והוא לא רצה לסבול. עד לפני שמונה שנים הוא חי חיים פרועים של כוכב רוק, עד שהגיע השבץ המוחי הראשון שלו. מאז כמעט לא שתה. השבץ השני, לפני שנתיים, היה תחילתו של הסוף.

רוב החברים הקרובים ובני המשפחה קיבלו לבסוף את החלטתו לשים קץ לחייו בהבנה. כולם חוץ מכהן. מזולה סירבה להבין. את הנסיעה לשווייץ הייתה מכנה "אושוויץ", וגם כשהלכו ונקפו הימים היא לא הפסיקה לקוות שהוא יחזור בו, או שהיא תצליח למצוא איזה טיפול חדשני לכאבי הבטן שלו. "בגלל כאבי בטן לא הולכים למות", היא הייתה אומרת ומתייפחת, כמו מבינה שהגורל במקרה הזה כבר נחרץ.

"שוב ושוב הוא דחה את הדבר הזה", היא נזכרת השבוע. "הייתי אומרת לו, 'אל תיסע, אל תיסע', והוא לא נסע. עד הפעם האחרונה לפני חודשיים, כשהוא בחר תאריך. עזרא היה שחיין ולפני שהוא נסע המורה לשחייה שלו אמר לי: 'גברתי, חבל לך על הזמן, אני הייתי המורה שלו, הוא בחור עקשן, זה לא יעזור לך'".

חצי שנה ארך, לדבריה, ההליך הביורוקרטי שהתבצע מהארץ, בלי שהוא ייסע לשם. בהתאם לדרישת החברה שביצעה את ההליך, הובאו אישורים על מצבו מכמה רופאים, כולל אישור כי ההחלטה למות התקבלה בצלילות הדעת, וכן מסמכים שונים, בהם תעודת הלידה המקורית, שרק אליה לקח להם חודשים להגיע.

"בגן־שמואל הוא החליט סופית שהוא נוסע", מספרת כהן. "ידעתי שיש תוכנית כזאת והיו קצת דיבורים לידי, אבל לא ידעתי שזה באמת. רק שבועיים לפני הנסיעה הוא אמר: 'מזולה, שבוע הבא אני נוסע'. לא האמנתי. הרבה אנשים באו לשכנע אותו לוותר, אבל זה לא עזר. באו פסיכיאטרים לדבר איתו, וזה לא עזר. הוא אמר לי: 'אני שבר כלי, מזולה, תראי איך אני'. הייתי בוכה ואומרת לו: 'עזרא, אל תעשה את זה'. רציתי לקחת אותו לטיפול חדש בתא לחץ והוא לא הסכים. הוא לא האמין כבר בשום דבר. הוא היה נחוש בהחלטתו".

עזרא מרמלשטיין ז"ל שבועיים לפני מותו בגן שמואל. לא רצה לסבול יותר(צילום: תיקי גולן)

כשהייתי בגן־שמואל, בין המבקרים, מרמלשטיין ישב בכיסאו ליד השולחן, מגבת משובצת תחובה בחולצתו כמעין סינר. הוא ניגב חומוס עם פיתה שהביאו לו ממסעדה סמוכה, אכל לאט ודיבר לאט, תוך כדי שהוא מנסה להילחם בפאוזה שנכפתה עליו מהשש־בש. רק סיים את הביס האחרון, וכבר אצבעותיו ליטפו שוב את הקוביות הקטנות של המשחק. אי־אפשר היה לזהות על פניו שמדובר במישהו שהולך במודע למות בעוד ימים ספורים. לכל השאלות הוא ענה באותו טון ענייני, תוך שהוא מנסה לתכנן מהלכים על גבי הלוח.

היו לך הרבה מקומות, אבל תמיד יזכרו לך את "ברבוניה".

"נכון, אבל מה אני אעשה עם זה? גם את החוף המערבי יש עוד כמה שזוכרים".

שנים היית יושב על הבר ב"ברבוניה" וכמעט לא זז משם. בשנים האחרונות הגעת פחות. מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרת שם?

"אני חושב שכשדובצ'ק (לקוח קבוע בברבוניה — ת"ג) מת, זה היה לפני שנה בערך. ישבתי שם ושתיתי וויסקי. אחרי זה שתיתי שוב בבית. זה היה אחרי שמונה שנים שלא שתיתי וויסקי בכלל".

איך אתה כל כך טוב בשש־בש?

"אני כבר לא כל כך טוב בזה".

מה לא טוב, אתה מנצח פה אריות.

"הם כבר לא אויבים".

היו לך אויבים?

"בטח שהיו. אני לא זוכר כרגע מי, אבל היו לי. יש לי מיחושים בקיבה, זה לא נותן לי לדבר".

למה אתה נוסע ל"אושוויץ"?

"זה משעמם לקום כל בוקר ולסבול כל היום".

כמה אתה סובל מ־1 עד 10?

"11. כל החיים חגגתי, אני לא רוצה לסבול".

הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"