דרך המלך: סדרת התעודה על זוהר ארגוב לא הולכת רחוק מספיק
מסניף קוקאין על שולחן האוכל בבית של אימא שלו, ומחזיק באמירות כמו "עדות המזרח זה עם שמח - הם לא עברו גטו ולא עשו מהם סבון", או "אין בחורה שלא נותנת, צריך רק לדעת לשכנע" - במלאת 30 שנה למותו, סדרת התעודה על זוהר ארגוב מזכירה כמה מסקרנת וחסרת בושה הייתה הדמות החידתית של מלך המוזיקה המזרחית. רק חבל שהיא לא מנסה לענות על השאלות הקשות
בשלב זה כבר מדובר בקלישאה שחוקה: תצמידו לאדם את התואר "מלך" וצפו בו נופל מכסו בהתרסקות מפוארת, כזו ההולמת את אלו שעל ראשם קשרו כתרים. מלך הרוקנ'רול, מלך הפופ, מלך הרייטינג - כולם מועדים לקריסה בלתי נמנעת. כרוניקה שמשלבת בין גודל הציפיות המונחות על כתפיו, הדיסוננס בין הדמות המיתית שנבנית בתודעה הציבורית ובין זו המציאותית, וכמובן מרכיב נוסף. זה האישיותי, שגורם למוכתר להאמין להייפ שנבנה סביבו, והוא שמלכתחילה הביא אותו למעמדו הרם. זה האחרון הוא בדיוק מה ש"זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" (8-6 בנובמבר ב-HOT8 וב-HOT VOD), הסדרה הדוקומנטרית החדשה אודות גדול הזמרים הים-תיכוניים בישראל, מנסה לתפוס ולפרק בדמות שעומדת במרכזה.
הסיפור עצמו מוכר. זוהר ארגוב (במקור עורקבי) ניחן בקול זמיר, שמפריד בינו לבין חבריו בשיכון המזרח, האזור הפחות טוב של ראשון לציון בשנות ה-70. הוא מתחיל לשיר בחתונות ואירועים, הופך לזמר המדובר ביותר בזמר המזרחי ומוכר כמויות אדירות של קסטות בתחנה המרכזית - ממש מתחת לאפה של ההגמוניה האשכנזית שמירי רגב אוהבת לדבר עליה היום. להיט רודף להיט, ובתחילת שנות השמונים זוהר שובר את תקרת הזכוכית האליטיסטית של בנייני האומה בירושלים עם "הפרח בגני", השיר הגדול ביותר שלו וזה שהופך אותו לשם מוכר בכל בית.
זהו תהליך נסיקה מהיר של אדם עם כישרון יוצא מן הכלל בנדירותו, מלווה בטרגדיות משפחתיות ונטייה ברורה לאלימות, הרס עצמי והתמכרות. המראה הופכת התרסקות עם השקיעה בקוק, בקראק ובהרואין, ומכאן כל התחנות שהפכו כבר אייקוניות בדברי ימי התרבות הישראלית: המעצרים, החורים בידיים, הריאיון ההוא הידוע לשמצה אצל מני פאר וההתאבדות בתלייה בתחנת המשטרה. במותו ציווה לנו קול אדיר, יורש שימשיך בדרכו (אבל רק בזו הסוררת) ומיתולוגיית זמר מזרחי שגל מצליח ומסחרי יותר שלה יישען עליה שני עשורים לאחר לכתו. אבל את זה כבר ידענו.
הריאיון של ארגוב אצל מני פאר
זה לא שמבט לאחור וסקירה ממרחק 30 שנה, כפי שעושה הסדרה התיעודית של איש להקת הקליק דני דותן, וזוגתו דליה מבורך, הם עניין של מה בכך. פרספקטיבה של שלושה עשורים היא בהחלט דבר ראוי בבחינת תופעה תרבותית, במיוחד נוכח חלופת משמר הגברדיות והשינוי בנופה של אותה תרבות מקומית. ואכן, מי שלא מכיר מקרוב את סיפורו של אחד הזמרים הגדולים בזמר הישראלי, ימצא ב"סוף עצוב וידוע מראש" כל מה שצריך כדי להבין כיצד נבנתה אותה דמות מיתית של זוהר, שזכרה מהדהד עד היום.
מדובר בחגיגה של צלילים, אוסף קטעי וידאו וריאיונות ארכיוניים, לצד שיחות אישיות עם מי שהיו שם איתו וחוו את הניצחונות והכישלונות - בני משפחה, מוזיקאים שעבדו איתו, נשים שאהב ואמרגנים שיתכן כי עשו, גם אם לא מתוך כוונה, לא מעט כדי לאפשר את תהליך הנפילה של ארגוב. אם המטרה של מבורך ודותן הייתה פשוט לספר את סיפורו של זוהר אז מדובר בהצלחה גדולה. שכן ספק אם אי פעם הופק בארץ מסמך תיעודי עשיר, מפורט ומדויק כל כך אודות מי שנחשב עבור רבים לא רק לסמל תרבותי ולכישרון בלתי נתפס, אלא סימן ראשון לשינוי במאזן המעמדי בארץ. ההוכחה שאפשר לפרוץ את גבולות הגטו ולגרום גם למכתיבי דעת קהל מתנשאים, סקפטיים (ובסופו של דבר – מנותקים) להכיר בקיומך.
אבל 30 שנה אחרי, הסיפור של זוהר מורכב ועמוס בסוגיות חברתיות רלוונטיות יותר מתמיד. ועל כן, גם מצופה מאלה שבאים לחקור אותו לצלול לעומקן של הסוגיות השונות שהוא מעלה. "הביאו אותם (לארץ) ככוח עבודה זול, שואבי מים וחוטבי עצים", מצוטט הזמר בראשון שבין שלושת פרקי הסדרה, בהתייחסות להוריו. "אסור לשכוח שעדות המזרח זה עם שמח. הם לא עברו גטו, לא עשו מהם סבונים". רק תחשבו כמה הציטוט הזה – בימים בהם הפער העדתי עוד היה כמעט בגדר טאבו, מספר על האיש שאמר אותו.
"יש מי שאוהב את וגנר, ויש מי ששומע את 'אלינור' ומזדהה איתו', הוא אומר בריאיון בתכנית טלוויזיה, ממש בתחילת ימי ההצלחה הגדולה. וכשזוהר נשאל אם הוא עצמו מכיר את וגנר, הוא עונה: "שמעתי עליו" לקול שאגות הצחוק של הקהל. שואה, מאבק תודעתי בין מזרחים לאשכנזים וסיפור הצלחה אישי מתמזגים יחד, למה שהיום צריך להיחקר בעיניים בוחנות ומלאות תובנות.
זה כמובן לא נגמר שם. במיוחד בימי ניקוי אורוות אלה, בהם יחסי כוחות מגדריים הם הנושא הבוער ובכל יום מתגלה בחולשותיו ובצדדיו האפלים איש תעשיית בידור נוסף - ראוי היה להתעכב מעט יותר על העובדה שארגוב, עוד בטרם התפרסם, ריצה מאסר של מספר חודשים בכלא לאחר שהורשע באונס.
"צייד של נשים", מגדיר אותו אחיו, במונח רלוונטי מאי פעם. היום קשה להאמין שזמר שהורשע באונס היה זוכה שנים ספורות לאחר מכן בתחרות פזמונים בערוץ עם אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר, וניכר שחלק בעייתי זה באישיות ואפילו בנרטיב שנבנה סביב האגדה של זוהר לא מטופל כאן מספיק. בטח כאשר חשד לאונס נוסף הוא זה שהביא למעצרו בימיו האחרונים, ושימש רקע לנסיבות מותו.
"אני פירשתי את ה'לא' שלה בתור משחק, ה'לא' שלה היה 'לא' שביקש שנמשיך הלאה", הוא מצוטט בפרק הראשון, מתוך ראיון שהעניק לעיתונות הכתובה. "אני אומר שאין בחורה שלא נותנת, זה ניסיון החיים שלי. צריך לדעת לשכנע. יש בחורה שצריך לשכנע אותה קצת ויש בחורה שצריך לשכנע אותה הרבה". ציטוט אחר אומר: "יש לי ערימות של נשים ואני פראייר אם אני לא הולך עם כמה שיותר. בא לי לצאת עם מישהי ולא בא לי לראות אותה למחרת, אז אני הולך עם השנייה".
ריאיון כזה מצד כוכב במעמדו של זוהר היה יוצר היום רעידת אדמה, ואילו אז בעיקר קעקע את דמותו ותדמיתו שמלכתחילה לא היו ממורקות מדי. ואולי זה כבר דיון תקשורתי פנים-ברנז'אי, אבל אפילו הצפייה המחודשת באותו ריאיון מטריד בתכנית של מני פאר היא חוויה שלא יעלה על הדעת לחוות היום. אתם יודעים, בתרבות פריים טיים חלבית, שנשלטת על ידי פוליטיקלי קורקט ואנשי יחסי ציבור. בדיוק כפי שקשה להאמין שידיעת מותו היום הייתה סוגרת מבזק חדשות במספר שורות לפני תחזית מזג האוויר, כפי שקרה במציאות.
הסיפור של זוהר הוא אחד הצפויים ועם זאת המרתקים שידענו - והוא בהחלט ראוי לתיעוד הולם כמו זה ש"סוף עצוב" מעניק לו: הצניעות של ההתחלה אל מול הראוותנות שהגיעה עם ההצלחה ("אני שותה את הקוניאק הכי יקר, מעשן, יש לי פנטהאוס בגבעתיים עם ג'קוזי ומכונית מרצדס. אני אוהב סוטול ולהיות בכיף"); הקול הגדול והצלול אל מול הדמות המלוכלכת שמשתקפת משלל סיפורי אובדן ההכרה, השיניים, המעמד וצלם האנוש; הקשר החזק עם אמא אל מול התיאור הסוריאליסטי של ארגוב ואחיו מסניפים על שולחן חדר האוכל שלה, כמתאבן לפני המרק התימני; המאהב הגדול שמשך אליו מאות נשים, ומן הצד השני הגבר הקנאי, האלים והשיכור מכוח; המוסר הכפול והבעייתי שהוביל את אמרגניו להחזיקו בחיים ובתפקוד דווקא על ידי סיפוק מנות הסם.
ארגוב בראיון עם דניאל פאר
כאנדרטה מפורטת ומעניינת, הסדרה התיעודית המושקעת הזו בהחלט מחברת בין שלל החלקים בדמותו הפומבית של זוהר. היא מספקת חווית צפייה מרתקת והשלמת פאזל
שכמעט כל חלקיו מחוברים. כמעט - פרט לאלו שאינם ודווקא עליהם היה ראוי, היום ממרחק הזמן, להתעכב. ולו כדי לפחות לנסות לענות על השאלה – מי אתה זוהר, מה הביא אותך להפוך לצל של עצמך והאם, במבט מפוכח לאחור, הסיפור יכול היה להסתיים אחרת. זמר ענק או נרקומן מהולל? ניכר שגם עכשיו נותרנו עם יותר שאלות מתשובות. בלעדיהן מה שנשאר הוא תיאור יפה, אסתטי ומפורט, אך לא מספיק כדי להבין באמת את הדמות שכנראה תישאר לנצח אניגמטית של זוהר ארגוב.
