בוי ג'ורג' וקאלצ'ר קלאב: חגיגה של נוסטלגיה
עם להיטים גדולים מהעבר ואמירות מודעות על הזמן שחלף - ההופעה של קאלצ'ר קלאב בניצוחו של בוי ג'ורג' הייתה כל מה שרצינו: נוסטלגיה מחממת לב לתקופה שלא תחזור. נכון, זאת לא הייתה הופעת השנה, אבל לבטח אחת המרגשות
זה לא באמת מפתיע שרובו המכריע של הקהל שהגיע אל היכל מנורה מבטחים אמש (ג') להופעה של קאלצ'ר קלאב בישראל היה מורכב מבני 40 ומעלה. ההרכב שהוביל בוי ג'ורג' מתחילת האייטיז חווה את עיקר תהילתו באותו העשור, בטרם התפרק ושב לתחייה מספר פעמים במהלך העשורים האחרונים. ואלו שבאו אתמול לחזות במי שללא ספק נמנתה עם הלהקות האהובות בשנות ה-80' - הגיעו במידה מסוימת לחזות בעברם. מחייכים ומחופשים הם באו להיפגש ללילה אחד עם עצמם של פעם, הם - כפי שהייתה גרסתם הצעירה, הנועזת. אולי השמחה יותר.
כי הופעה של קאלצ'ר קלאב ב-2017, ויעידו על כך חבריה בעצמם, היא לא פחות ולא יותר מחגיגה של נוסטלגיה. טיול בשביל זיכרונות נעורים שכולו מראות וצלילים שעיצבו את עולמם של מי שהיום נזכרים בערגה בפסקול נעוריהם. וגם בוי ג'ורג', לנצח הפנים של ההרכב ודמות שחשיבותה חוצה הרבה מעבר לעולמות המוזיקליים שהיא פועלת בהן, יהיה הראשון שיודה בכך.
"אנחנו כאן בתקווה לקחת אתכם למסע נוסטלגי", הוא אומר עם תחילת הערב, מייד אחרי "Church of the Poison Mind". "אף שיותר מדי נוסטלגיה זה לא טוב לבריאות שלכם. אז נצטרך לבצע כאן כמה ניסים". מכאן מגיע ביצוע מתבקש ל"It's A Miracle" מ-1983, שיכתיב את הטון לערב שרובו ככולו יתבסס על להיטי עבר ופחות על החומרים שהגיעו בשלבים מאוחרים יותר.
היו שם "Black Money" (כולל וידאו ארט שכולו מראות של וול סטריט בשנות ה-80') ו"Victims" מהאלבום Colour by Numbers, וגם "Time" מ-1982. ואגב זמן - ניכר שבניגוד לתדמית האאוטסיידר המנותק שנבנתה לו במשך שנותיו הרבות, בוי ג'ורג' דווקא מודע למעמדו המשתנה ולאותות שהותיר בו (ובכולנו) השעון המתקתק.
והוא גם זוכר את הפעם האחרונה שהוא היה פה. "לפני כמה שנים הייתי כאן עם מארק רונסון", אומר מי שמעולם לא ניסה להסתיר את חיבתו לארץ או את התרגום הקלוקל שניתן לשם להקתו בעברית בקליפ שהפך אייקוני מאז. שגיאה שהונצחה אתמול על חולצות "תרבות אגדה" שנמכרו ביציעים. "כשאמרתי לאנשים שאני בא לישראל הם אמרו לי 'לא, אל תיסע לשם'", הוא מספר. "ואני אומר - שילכו להזדיין, אני עושה מה שאני רוצה. טוב לנו פה". וד"ש לרוג'ר ווטרס.
פרינס הוא לא היחיד שזוכה למחווה בערב שכולל גם ביצוע (מעט מיותר, אם לומר את האמת) ל"You Can't Always Get What You Want" של הרולינג סטונס וסיום מפואר בדמות קאבר ארוך ל"Get It On" של טי רקס.
כן, יש שיגידו שהוא דיבר המון, אולי יותר מדי. "מופע בידור במלון", יגיד אחד הנוכחים בהתייחסו לעובדה שאולי הזמר שעל הבמה הוא יותר אנטרטיינר משהוא מוזיקאי. וזה בסדר, למען האמת, שכן גם כשהוא בעשור השישי לחייו - בוי ג'ורג' הוא עוף מוזר. "תמיד הרגשנו שאנחנו סמל לכל מי שמרגיש מוזר, סוטה מהנורמה, קצת שונה", הוא אומר. "ואני חייב להגיד שהאנשים שמרגישים הכי נורמליים הם הכי מפחידים".
זו לא הייתה הופעת השנה, לא קרוב אפילו לגבהים שאליו הגיע אותו היכל לפני מספר חודשים בהופעה של טירז פור פירז, נניח. אבל לא נראה שבוי ג'ורג' ומועדון התרבות שלו מכוונים לכך. 36 שנים לאחר שהוקמו, הם פשוט שמחים להיות על במות בעולם ולנגן את השירים שהפכו אותם, לפחות למספר שנים, לאחת הלהקות החשובות בזמנן. וג'ורג' עצמו, גם אם הגזרה קצת השתנתה, יוביל את מחול המוזרים, ינפנף בשונות שאפיינה אותו פיזית ומגדרית וייראה היום אולי יותר מאי פעם - שלם ונוח בעורו שלו.
