לפרק את נסיך האופל: המיטב של ניק קייב
הוא איבד את בנו והחייה אותו מתוך שיר ומנגינה, נושא בתואר נסיך האופל כבר שלושה עשורים ועדיין מצליח לגעת לנו שוב ושוב בנשמה. ניק קייב, חוצן מוזיקלי שלא מפסיק להתחדש, יופיע בקרוב בישראל - לראשונה מזה 20 שנה. זה הזמן לפצח את דמותו, או לפחות לגרד את קצה קרחון היצירה שנרצה לשמוע על הבמה
קשה לבחור רק עשרה שירים מתוך קטלוג יצירה מרשים כמו זה של ניק קייב. מימיו כחלק מהרכב ה-Birthday Party דרך קריירת הסולו שהתחילה ב-1983, קשה למצוא אומן פורה, מסתורי, אפל ויציב כל כך. היוצר האניגמטי שזכה לכינוי "נסיך האופל" הקפיד לשמור על קו אחיד ואיכשהו בו זמנית להשתכלל ולהשתנות לאורך השנים, כשהוא מקפיד להחזיק בתו תקן איכותי בכל פאזה בקריירה שלו.
בין אם בזו הPאנקית הראשונית והבוסרית, או היצירה נוטפת המורבידיות שבאה אחר כך, הפאזה הדתית שהגיעה בשלב מסוים, ואפילו תקופת גריינדרמן, פרויקט משבר אמצע החיים הברוטאלי שלו ושל שותפו הוותיק וורן אליס - ניק קייב היה ועודנו (וזו כבר קלישאה) אחד האומנים המשפיעים בהיסטוריה של הרוק.
בקרוב מאוד הוא יעלה על במת היכל "מנורה מבטחים" להופעתו הראשונה בתל אביב מזה שני עשורים, מה שעל הנייר נראה כמתמודד ראוי בתחרות "הופעת השנה". כאמור, קשה לתמצת קריירה ענפה, מסועפת ומיוחדת כל כך לכדי מאמר אחד - אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות. לפניכם עשרה שירים (חלקם מבוססי טעם אישי) שהיינו רוצים לשמוע בהופעה, או לפחות כאלה שגרמו לנו לרצות להיות בה.
"Into My Arms"
ייתכן שמדובר בבלדה המזוהה ביותר עם ניק קייב (לפחות זו שלא כוללת סנסציית פופ אייטיזית, ועוד על כך - בהמשך). "Into My Arms" יצא ב-1997, כשקייב בשיאו של הגל המסחרי ביותר בקריירה שלו, שהחל שנה לפני כן עם האלבום "Murder Ballads" (גם אליו עוד נגיע). זו אחת הרצועות הזכירות מ-"The Boatman's Call", אלבומם הנהדר של הבאד סידס, ואולי הטובה שבהן, כשרק "People Ain't No Good" נותן לו פייט ראוי.
קייב עצמו רואה בו אחת מהיצירות שהוא יותר גאה בהן, יתכן שלא מעט בזכות הקונטקסט שבו נכתב. "אל בין זרועותיי" נוצר, על פי השערות, בעקבות הפרידה מאהובתו, העיתונאית הברזילאית ואם בנו הראשון, וויויאן קרניירו. התיאוריה האחרת (והבעייתית מבחינה כרונולוגית) גורסת כי מושא השיר היא דווקא פי ג'יי הארווי, שותפה וקולגה של קייב, שניהלה עמו מערכת יחסים קצרה אך זכורה במיוחד.
עם השנים הוא הפך לשיר כניסה לחופה פופולרי (אז מה אם הוא נפתח בשורה "אני לא מאמין באל מתערב"), אבל קייב בחר לבצע אותו דווקא בהלוויה. ולא סתם הלוויה, כי אם זו של איש להקת אינקסס מייקל האצ'נס, שנמצא תלוי בחדר המלון שלו בנובמבר 1997. קייב ביקש באופן מפורש שהביצוע שלו לשיר לא יתועד.
"Where the Wild Roses Grow"
אגב מייקל האצ'נס, סולן אינקסס המנוח היה לתקופה מסוימת בן זוגה של קיילי מינוג, וב-1996, שנה לפני שמת, הייתה זמרת הפופ האוסטרלית בפתחו של קאמבק מוצלח, שנכנס להילוך גבוה כמה שנים מאוחר יותר ובא לידי ביטוי בין היתר בשיתוף הפעולה שלה עם קייב. אלבום בלדות הרצח של ניק קייב לא היה קל לעיכול, אבל מי שהעמיק בו גילה את אחת היצירות המעניינות של אותן שנים, אסופת שירים שכולה אבדן ומוות טראגי, בשלל דרכים וצורות. לצד הדואט "Henry Lee" עם האהובה פי-ג'יי הארווי, בלט "Where the Wild Roses Grow" – דואט מפתיע למדי בין נסיך האופל לנסיכת הנצנצים. ולא, העובדה ששניהם אוסטרלים לא הופכת את החיבור ביניהם למובן מאליו. אולי רק עבור ניק, שסיפר בראיון כי מלכתחילה כתב את השיר מתוך כוונה לבצע אותו עם הכוכבת.
"(השיר) נכתב במידה רבה כשקיילי במחשבותיי", הוא אמר. "רציתי לכתוב שיר לקיילי במשך שנים רבות. הייתה לי אובססיה די רצינית לגביה במשך שש שנים. כתבתי עבורה מספר שירים, וחשבתי שאף אחד מהם לא ראוי מספיק עבורה. רק כשכתבתי את השיר הזה, שהוא דיאלוג בין רוצח וקורבן, חשבתי לעצמי שסופסוף כתבתי את השיר שנכון לקיילי לשיר. שלחתי לה את השיר והיא ענתה לי ביום למחרת".
"The Weeping Song"
פנינה מתוך "The Good Son" מ-1990, אחד האלבומים היותר שמחים בקריירה של קייב. ולא במקרה: הוא נכתב בתקופה בה התאהב הזמר באותה ויויאן קרניירו ולא הרבה לאחר שעבר גמילה מסמים. קייב לא מרבה להסביר את שיריו, והפירושים ל"שיר ההתייפחות" רבים ונעים בין ההנחה כי מדובר בשיר שמבקר את כל הדתות הממוסדות, לבין ההשערה כי הוא עוסק בדרכו הפאתוסית בכאב, אובדן ופרידה. יש שיטענו (וביניהם הכותב) שמדובר בשיר לא מוערך מספיק, שנבלע בין בין שירים אחרים כמו "The Ship Song" או שיר הנושא של האלבום.
שימו לב גם לעובדה שקייב מבדיל פה בין התייפחות לסתם בכי. "אני מניח שהאלבום 'הבן הטוב' הוא סוג של השתקפות של תחושותיי בתחילת שהותי בברזיל", סיפר בראיון. "הייתי די שמח שם. הייתי מאוהב והשנה או שתיים הראשונות היו טובות. הבעיה הייתה שבמטרה לשרוד, הייתי חייב לאמץ את הגישה שלהם כלפי כל דבר. וזה היה קצת צר אופקים בעיני". חוץ מכל מה שנכתב כאן, השיר יצא כסינגל שכלל את הבי-סייד "Cocks and Asses", וזה תמיד טוב לדעת.
"The Ship Song"
הקונטרה הקיטשית וההו-כה-עדינה ל-"Weeping Song" באותו האלבום מגיעה בדמות "The Ship Song" - שיר יפהפה שאין כל דבר רע בלבכות לצליליו. באמת. יתכן שזה קרה ממש עכשיו בעת כתיבת שורות אלה. זו ללא ספק אחת הבלדות היפות יותר של ניק קייב, בין אם מדובר בשיר אהבה או מילות פרידה של זוג שחייב לשחרר (בשיר קייב מודה שזה הזמן לנתק את כנפיה של מושא האהבה ולאפשר לה לעוף בעצמה), ולו בשל האש שהם יוצרים יחד. כך או כך, זהו אחד הרגעים העצמתיים בקריירה של ניק קייב, שלווה גם בקליפ דביק למדי, והזמר הודה שבזמן צילומיו חש חלש וחבול לאחר שיצא מגמילה. יש כאן גם קסילופון, ויתכן שהוא זה שגורם לכל העסק להשמע חלומי וטראגי בכפיפה אחת.
"Push the Sky Away"
הביקורות היללו ושיבחו את "Push the Sky Away", אריך-הנגן הלפני אחרון של ניק קייב וזרעיו הרעים, על אף שלא מדובר באחד האלבומים הגדולים בקריירה שלו. לא שמדובר באלבום רע, רחוק מזה, אבל הוא הכיל מעט מאוד רגעי שיא מכוננים. אלו באו לידי ביטוי בעיקר בדמות "Jubilee Street" המוערך, ושיר הנושא של האלבום, אולי האפל שבשירי האסופה.
כשהשיר והאלבום עצמו יצאו ב-2013 זה היה לא הרבה לאחר שקייב קיפל ושם בצד את פרויקט הגאראז'-רוק האגרסיבי והמשופם שלו גריינדרמן, ורק שנים ספורות מאז "!!!Dig, Lazarus, Dig", אלבום מכסח למדי, רווי גיטרות, דיסטורשן וצליל חורק. הפעם הוא היה נחוש בדעתו לחקור מחוזות אחרים.
"רציתי להמשיך הלאה ולעזוב את המוזיקה מבוססת הגיטרות וסגנון הבלדות המוכר של ניק קייב", הוא סיפר עם צאת האלבום. "לתת למעט אוויר ומעט אור לחדור". התוצאה הייתה אלבום אווירתי בהחלט, מהורהר ומעט מטושטש, ששיר הנושא נמנה עם עוגניו.
"?Do You Love Me"
שיר מתבקש בכל רשימת שירים גדולים של ניק קייב, מסיבות מובנות. במידה רבה "?Do You Love Me" הוא קטע מייצג בקריירה שלו: הקלידים, השירה, המורבידיות והמקאבריות שעוטפות כל שורה בשיר, לצד ההגשה של קייב, שהפכה כה מזוהה עמו. זהו שיר אהבה אובססיבי, והמהדרין יגידו – שיר סטוקרי למדי. יש מי שיראה בו גם שיר על מערכת יחסים הרסנית, בה שני הצדדים זקוקים לאשרור תמידי של האהבה כלפיהם.
ואולי זה שיר על אהבה בין שני אנשים דו-קוטביים, בגלל שורות כמו "לב מלא אהבה והקרבה, נפש מלאה טרור ואימה". וזו רק שורה אפלה אחת בשיר שכולו ניגודים. האם מדובר בשיר על אהבה הרסנית? חד צדדית, או כזה בה שני הצדדים נאחזים זה בזה, מוצאים זה בזו אלוהות ושטנה בו זמנית? לא לגמרי ברור, אבל ללא ספק מדובר בשיא אומנותי של ניק קייב והבאד סידס מתוך "Let Love In" מ-1990. בנוסף הוא גם מכיל את המשפט "All things move towards their end" שעוד ישוב ביצירה של קייב רק שש שנים מאוחר יותר.
"O'Malley's Bar"
עוף מוזר, גם באלבום בו הוא מופיע וגם ברשימה זו. לא מדובר בלהיט גדול של ניק קייב, גם לא בשיר ממש מכונן בקריירה הארוכה שלו, אבל זהו (לפחות לדעת כותב אחד) עוד רגע שיא ביצירה של המוזיקאי האוסטרלי. "O'Malley's Bar" הוא יצירה (כן כן – לא פחות) של 14 דקות ו-28 שניות, שכולן אלימות, רצח, שדים, דת, חוסר ביטחון, תסכול מיני, קנאה, חרטה, ואדם אחד עם נשק אוטומטי שטובח בכל הנקרה בדרכו.
זהו סיפורו הארוך של אדם רדוף, הנכנס לבר העיירה הדרומית המנומנמת שבה הוא גר כבר שנים, ומחליט בטירוף של רגע לבוא בדין עם כל אלו שמקיפים אותו. בדרכו הציורית והפואטית מתאר קייב כמות הוצאות להורג שסביר להניח כי לא נראתה לפני או אחרי באף שיר בהיסטוריה, משלב שפה גבוהה ברזה ומטבל הכל בקולות, צלילים וחריקות. מאסטרפיס ליודעי ח"ן שספק אם יבוצע בהופעה והיה יכול לצאת רק באלבום בלדות רצח.
"Red Right Hand"
האתר "סט-ליסט.קום" טוען כי מאז יצא ב-1994, "Red Right Hand" הוא שירו השני המנוגן ביותר של ניק קייב בהופעות. וזה בהחלט הגיוני, בהתחשב בעובדה שמדובר באחד השירים החשובים בקריירה של הזמר. האגדה (או דווקא הגיטריסט מיק הארווי), מספרת כי הקטע נולד בממש במקרה, במהלך ג'אם של הבאד סידס בעיר מלבורן, כשניק "מאס בנגינת סי ו-ג'י מאז'ור".
הטקסט המסויט משהו שואב את שמו מפואמה של ג'ון מילטון בשם "Paradise Lost" (שגם היא תשוב באותו אלבום בלדות רצח שיצא בהמשך, ממש עם תחילתו ב-"Song of Joy", הרצועה הפותחת). היד האדומה היא, על פי השערות, יד האלוהים, או ידה של נקמה אלוהית. בין אם פורש כהלכה ובין אם לאו, זה לא מנע מהארקטיק מאנקיז לבצע גרסת כיסוי לשיר במהלך סיבוב ההופעות שלהם ב-2009.
"Bring It On"
והנה אנומליה משונה: האלבום "Nocturama" מ-2003 נחשב לאחד הבודדים בקריירה של ניק קייב שזכה לביקורות לא מפרגנות. למעשה, הוא נקטל לא מעט – דבר לא שכיח ממש עבור הזמר המוערך. וזה בסדר, כמעט לכל אמן יש את האלבום הפחות מוצלח שלו, אבל במקרה זה מדובר באלבום נהדר שמעריצים רבים דווקא אוהבים. למעשה, בניגוד מוחלט לקטילה בביקורות, "נוקטיורמה" הוא אחד האלבומים היפים של ניק קייב, והוא מכיל כמה מהשירים המוצלחים בקריירה המאוחרת שלו. מבלדות עדינות כמו "He Wants You" ו-"Rock of Gibraltar", דרך קטעים רועשים כמו "Dead Man in My Bed" ועד "Bring It On" הנהדר, שכולו ניסיון לגרום לאהובה להבין שהוא לא הולך לעזוב לשום מקום. "אז תביאי הכל", הוא שר שם, "כל פחד קטן, כל חלום שרוסק, כל חשש מזערי, דאגה מיותרת, תכנית קטנה, חלום שנזנח. תביאי הכל, ואפזר אותם בים". נראה אתכם עומדים בפני טקסט כזה.
"המון פעמים אנשים מרגישים שהם יודעים יותר על תהליך (היצירה) מאשר האמן עצמו", אמר קייב בהתייחסות לביקורות שהאלבום המצוין הזה קיבל. "אני מרגיש ש'נוקטורמה' היה אלבום חשוב. ביליתי המון זמן בכתיבת מילים ושירים עד לאלבום הזה. זו הייתה החלטה מודעה לכתוב מהר ולשחרר מעט את התהליך. אולי באלבום הזה יש בעיות, אבל הוא היה חשוב בכך שהוא דחף אותי לכיוון אחר. זה התהליך שהיה חשוב עבורי. אלבומים מוצלחים בעיני אם הם מציגים לך משהו אחר. אם הם נעולים או סגורים זה מדאיג אותי הרבה יותר. והוא הרגיש שהוא עשה את העבודה שלו, גם אם הוא לא היה האלבום הגדול ביותר של הבאד סידס. אני ממשיך לקרוא כמה גרוע הוא – במיוחד עכשיו – וזה רק גורם לי לאהוב אותו יותר".
"Rings of Saturn"
ואם היצירה של ניק קייב לא הייתה גם כך שחורה וקודרת, הגיעו החיים והצליחו להפוך אותה אפלה יותר. לפחות כך מרגיש "Skeleton Tree", אלבומם האחרון של קייב והזרעים מהשנה שעברה, שהושפע ישירות ממות בנו ארתור בן ה-15, לאחר שנפל מצוק. "Rings of Saturn" הוא רק דוגמה לכמות העצב שמסוגלת יצירה אחת להכיל, כשגם אם לא נכתבה בעקבות המוות (ניק קייב סיפר כי רבים מהשירים באלבום נכתבו למעשה עוד בטרם הטרגדיה האישית שפקדה אותו) – הוא אופף את הביצוע שלו בכל רגע ורגע.
כמעט לא נעים לומר, אבל התקרית האיומה הזו הוציאה מהיוצר צד פגיע שטרם נחשף, וגם אם לא מדובר באלבום הכי קוהרנטי שלו – הוא מכיל כמה רגעי עצב
אינסופיים. זה עצוב, אבל בדיוק במקומות האלה ניק קייב נמצא במיטבו.
