אתם לא תראו את זה עליה אם תביטו בה
"היא ישבה כך לידי גם בהקראת פסק הדין ושוב בשבוע שעבר בערעור הראשון של האנסים שלה. רועדת. מקופלת אל תוך עצמה. כף ידה עמוק וחזק בתוך כף ידי. בכל פעם שאנחנו יוצאות ונכנסות, היא מיד מכניסה את כף ידה ואני לא מורידה ממנה יד לאורך כל הדיונים". שני שטלריד, מסייעת לנפגעי תקיפה מינית, בטור אישי
לטורים הקודמים:
"היא לא מספרת. לא לכם. לא לאף אחד"
#נפגאים. להעלאת מודעות לפגיעות המיניות בקהילה
"מה? זה העונש על השחתת נשמה של ילד?"
גברים בשירות הציבורי - מבחן הבת
"ממי, תוכל להישאר על הקו עד שאגיע לאוטו"?
זה אומץ שלא פוגשים הרבה בחיים האלה. וכל כולו בתוך גוף של ילדונת בת בקושי עשרים וקצת. אתם לא תראו את זה עליה אם תביטו בה. זה אולי אפילו יהיה לכם מוזר לקשר את המילים האלה עם הדמות הזו. היא נראית כמו כל הצעירות האלה בגילה. אותם בגדים, אותה תסרוקת מגניבה, אותו ליפסטיק ורוד. היא ביישנית. מאד. היא מורידה את העיניים לרוב כשהיא מדברת. והיא מדברת בשקט. אבל כשהיא כועסת על שקרים שמספרים עליה, היא יורקת אש. ונמאס לה.
היא ישבה כך לידי גם בהקראת פסק הדין ושוב שבוע שעבר בערעור הראשון. רועדת. מקופלת אל תוך עצמה. כף ידה עמוק וחזק בתוך כף ידי. בכל פעם שאנחנו יוצאות ונכנסות, היא מיד מכניסה את כף ידה ואני לא מורידה ממנה יד לאורך כל הדיונים. אסור שהיא תרגיש לבד. אפילו לרגע. היא כובשת שוב ושוב את דמעותיה, לפעמים נכשלת, מפוחדת ומפחדת ולא מסתירה את זה. מה שעושה אותה עוד יותר גיבורה בעיניי. כי למרות כל התחושות הקשות, למרות כל מה שהיא מרגישה לאורך השנה וחצי האחרונות, היא ממשיכה. לא מפסיקה את מרדף האור והצדק שלה.
"המשפחה שלי שומעת את זה"
היא תלחש לי בהקראת דברי ההגנה שוב ושוב: "זה שקר, שני. זה שקר. הם משקרים". ואני אלחש באוזנה שוב ושוב - "אין להם ברירה אלא לשקר, את מבינה? זה קו ההגנה שלהם. להוציא אותך שקרנית". והיא תלחש לי שוב ושוב: "המשפחה שלי שומעת את זה", "המשפחה שלי שומעת את זה". מי שיביט בה מהצד יתבלבל מעט. יחשוב שהיא מחייכת חיוך זחוח. אבל היא מחייכת ממבוכה. מחייכת כי אין משהו אחר שהיא יכולה לעשות. והיא שוב פורצת בבכי ויוצאת החוצה.
אני מייד שוב אחריה. כוס מים. סיגריה. שיחת חיזוק. חיבוק. שיחה עם אמא שלה. שוב מישהי ניגשת מדובר צה"ל או הצוות של בית הדין הצבאי להזכיר לה שהיא לא חייבת, שאם קשה לה מדי, זה ממש בסדר אם היא רוצה להישאר בחוץ. והיא מודה על הדאגה ומחייכת חיוך מבוייש מתחת לדמעות ורק לוחשת: "אבל אני רוצה להיות שם". ומיד קמה על רגליה וצועדת חזרה אל תוך האולם.
היא רועדת לא רק כשהם עוברים מולה. היא רועדת גם כשבני המשפחה שלהם והחברים שלהם עוברים מולה. היא הרי קיבלה הודעות מאיימות מהם, צעקות, קללות, הכפשות. פעם אפילו כשיצאה מדיון, רדפו אחריה לכיוון הרכב שלה.
"תסתכלי איך את נראית? מי היה נוגע בך בכלל?"
היא רועדת גם כשעורכת הדין שמייצגת את אחד האנסים שאנסו אותה עוברת. היא קיבלה ממנה משפטים מבזים בסינון שקט בתוך כותלי בית הדין. לא פעם אחת. היא אמרה לה שהיא שמחה שהיא בוכה. היא אמרה לה שתסתכל איך היא נראית, מי היה נוגע בה בכלל. היא אמרה לה משפטים שלאף אדם אסור להגיד לקורבן תקיפה מינית, בטח לא לעורך דין. וזה בכלל לא קשור לעובדה שהיא מגינה על עברייני מין. יש דרך לעשות את עבודתך ויש דרך סתם להתאכזר לאדם מוחלש בשעתו הקשה.
היא כתבה לי עכשיו שוב הודעה וסיימה שוב בתודה עם לב ונתראה מחר. ואני שוב אזכיר לה כמה היא מנצחת. כבר מזמן ניצחה. זה בכלל לא משנה אפילו מה יהיו תוצאות הערעור. היא עמדה ועומדת כבר למעלה משנה וחצי מול התוקפים שלה בבתי דין צבאיים, מול המשפחה שלה, החברים שלה, המשפחות והחברים שלהם, עורכי דין ואנשי תקשורת והיא לא מוותרת. היא הביאה להרשעת שני אנסיה, בזכותה הנאנסת השנייה הלכה להתלונן על אחד האנסים, היא לא מוותרת על אף דיון. היא כבר ניצחה. מזמן.
תחזיקו אצבעות.
- שני שטלריד,
יו״ר אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית, מרצה, מלווה ותומכת בשורדי תקיפה מינית.
לפנייה לכתב/ת 
