עמוק בצבע / טור
מכבי ת"א ניצלה כל טעות ומרווח שריאל ופבלו לאסו נתנו לה. כך היא שיחקה פנימה, באופן ממושמע וקבוע. אז מי מופתע שהיא הפכה לקבוצת הריבאונד הכי טובה ביורוליג? וגם: מה אפשר ללמוד על הצהובים מסאגת קציקאריס בירושלים. עידו אשד מנתח
מכבי תל אביב נגד ריאל מדריד. משפט שיש לומר בחרדת קודש. דורות של אוהדים גדלו, התחנכו ולמדו לאהוב כדורסל רק מצירוף המילים האלה. מיקי-מוטי נגד ברבנדר-שצ'רביאק. יד אליהו. פאביליון. מסורת. זכרונות. רגש. את כל אלה אי אפשר לקחת ממי שהיה שם. להיסטוריה חשיבות עצומה בחיבור של קהל למועדון. אבל הקהל הזה צריך גם שתהיה לו קבוצה שתלהיב אותו, ותאפשר לו לדמיין. ומכבי תל אביב סיפקה אמש משחק שאיפשר לאוהדיה לא רק לדמיין, אלא גם להעז לפנטז.
אז נכון שמכבי תל אביב הנוכחית היא קבוצה אמריקנית עם מאמן קרואטי (ותודה לנבן ספאחיה שהעלה את הקפטן איתי שגב לשבע דקות כדי שנוכל להעביר נושא). ונכון שבלי סרחיו יול הפצוע, סרחיו רודריגס שהפך סובייטי, ועם רודי פרננדס וג'ייסי קארול שמשחקים דקות של נער פוסטר, גם ריאל לא מזכירה כמעט כלום מהעבר. אבל מרגע הג'אמפ-בול הראשון, מתאפסות כל הכוונות, נמחקים כל הזכרונות, והקהל בהיכל ובבית רק מבקש: תילחמו, תקפצו, תאפשרו לנו להתרגש. תנו לנו משהו לאהוב. ואתמול, אחרי תקופה ארוכה, מכבי מילאה באופן מלא את חלקה בחוזה הלא כתוב עם הקהל שלה: היא נלחמה, קפצה, רצה, שמרה וניצחה קבוצה טובה מאוד. וכך איפשרה לאוהדיה להרעיף עליה אהבה.
האולם היה מלא לגמרי, לראשונה אחרי הרבה זמן. ולמרות שמכבי הגיעה למשחק במאזן חיובי ומומנטום, הסיבה לנהירה הייתה כנראה ילד בן 18 שיהיה בשנה הבאה ב-NBA. אבל ההשוואה של לוקה דונצ'יץ' לכל מישהו אחר, בוודאי לדראזן פטרוביץ' הגדול, מיותרת. הוא לא שחקן שמלהטט, אלא כזה שעושה פעולות נכונות וקצרות עם הכדור, וגם בלעדיו. שחקן כדורסל שלם ובוגר, ששולט בכל יסודות המשחק. הוא החזיר במו ידיו את ריאל ליתרון עם שבע נקודות בהתקפה אחת (ארבע קליעות עונשין ושלשה). אבל באין צוות מסייע שיבין את מסירותיו וינצל את ראיית המשחק שלו, אין לו יכולת לקחת את כל המשחק על עצמו. ההגנה האגרסיבית של מכבי אילצה אותו לקחת מספר זריקות קשות באחוזים לא טובים. ועדיין, הילד סיים משחק בינוני על מדד 30.
אז איך מכבי מנצחת שחקן כזה וקבוצה כזו? בצבע, על הקרשים. תקראו שוב. מכבי הפכה לקבוצת צבע מאיימת. עכשיו תקראו לאט: מכבי תל אביב היא קבוצת הריבאונד הכי טובה ביורוליג, במרחק משמעותי מהשנייה, צסק"א. אתמול מכבי לקחה 20 ריבאונדים יותר מריאל, השלישית ביורוליג במניין הכדורים החוזרים. זה קורה כי מעבר לאלכס טיוס הנפלא, שלוקח שמונה ריבאונדים לערב ודשון תומאס שמוריד חמישה, כל הגארדים תורמים לפחות שלושה כדורים חוזרים למשחק. אתמול מכבי אספה 22 ריבאונד התקפה, שחלקם הפכו לסלים קלים או לזריקות עונשין. תחום שהיה חלש מסורתית במכבי, ומשנה את הקבוצה של השנה מהקצה לקצה. זה שריאל הגיעה בלי שני הסנטרים שלה, ושפליפה רייס אסף שתי עבירות מוקדמות, לא מוריד מההישג.
וכמו שאמר סלים וארזה, "עם האימונים בא הגובה". ומכבי ניצלה כל טעות ומרווח שריאל ופבלו לאסו נתנו לה. כמו ללכת ליתרונות היחסיים שלה בצבע, בעיקר לדשון תומאס המשתבח בהדרגה, כי ריאל לא הביאה עזרה ממשית או שמירה כפולה עליו. כך מכבי שיחקה פנימה, באופן ממושמע וקבוע, אספה נקודות קלות יותר וקלות פחות, והגיעה ל-90 נקודות נגד הגנת ריאל. כמו לרוץ 12:25 ברבע השני כשלאסו מייצר הרכבים חלשים לפי תכנית המגירה. ואם פייר ג'קסון ונוריס קול משחקים קצת יותר יחד ופחות נלחמים על הנהגת המפלגה, זה היה יכול להיגמר מהר יותר וחזק יותר.
הרשימה אותי במיוחד החזרה מהנפילה של הרבע השלישי, שרוככה על ידי חילופים טובים של ספאחיה. זו הייתה הפגנת חוסן מנטאלי וחיבור קבוצתי ברמה גבוהה, שעליהם מכבי יכולה להסתמך לקראת העתיד.
אולי ימי מיקי-מוטי כבר לא יחזרו. אבל המתפרצת של ג'קסון והמסירה לשלשה של רול (שקבעה 38:43) הזכירו קצת את הימים הגדולים. זה דורש היכרות בין השחקנים, הבנה מי חם וצריך לקלוע, ויתור על אגו, ביצוע מדויק, תזמון. ומכבי מתחילה לבנות את המרקמים האלה. במקביל לסאגת פוטיס קציקאריס בירושלים, מלמדת מכבי כמה חשוב להביא מאמן מוכח שמתאים למועדון, וששחקנים אוהבים לשחק בשבילו.
אחרי השנים השחונות האחרונות, סוף סוף הקהל הולך הביתה מחייך ושמח - ואומר דיינו. לפחות בשלב הזה של העונה.
לפנייה לכתב/ת 
