"המירוץ למיליון": והזוג המועדף הוא... היא...
העונה הגיעה לשלב שבו הזוגות מפסיקים להיות שטחיים ומתחילים להפגין את אופיים האמיתי. זה הזמן לחבב מתמודדים שבהתחלה מתחשק לשלוח לכל הרוחות
כל ההדחות המאושרות דומות זו לזו, בעיקר כי האנשים שהולכים הביתה מפסיקים לבזבז לנו זמן מסך ועוברים לבזבז זמן בהשקות זוטרות. אבל ההדחות האומללות - אומללות על פי דרכן. האמת היא שההדחה של הפסנתרנים אתמול הייתה איפשהו באמצע – יש לפחות שני זוגות שהייתי שמחה אם היו משחררים נצרה לפניהם (היוש אודי ויוסי ומור ומור, איבדתי סופית את המוטיבציה להבדיל ביניכם, ולפעמים גם נדמה לי שארבעתכם זה אותו בן אדם). ומצד שני - הפסנתרנים עצמם, אולי בגלל שלא קיבלו מספיק זמן מסך, לא התנחלו בלבבות. היה הרבה יותר עצוב אם היינו נאלצים לשחרר את אן וירדן או אוולין וטוהר.
זה היה לג ארוך ומלא משימות מייסרות. איכשהו תמיד היעדר תקציב מגיע על חשבון המתמודדים המסכנים. מישהו חייב לשלם את ליטרת הריגוש, ואם אין משימה שתייצר אדרנלין, נשאר רק להכאיב למתמודדים עד שמכסת האמוציות תתמלא. גם קודם היה אפשר לראות שהתנועה של הזוגות בתוך ההיררכיה של המירוץ מאוד דינמית – הרבה זוגות עוברים תוך משימה אחת מהסוף להתחלה ולהפך, אבל כל המשימות זרמו בסופו של דבר אל חנות החולצות שאין מספיק מילים בעולם לתאר את כיעורן, ושם נחרצו הגורלות.
הזעם שמתדלק את רגב והלן אולי דוחף אותם קדימה במירוץ, אבל לא כל כך עוזר להם לנהל את המשחק החברתי שלהם. הייתי רוצה להאמין שהם יקבלו פחות "עצורים" בפעמים הבאות, אבל לצערי ההיסטוריה מוכיחה שזוגות נוטים לדבוק בבחירות הראשוניות שלהם, ורוב הסיכויים שהזוג הוד ימשיך לחטוף (או כמו שיוסי ואודי היו מתארים את זה – הוא היה חטפן בצבא). הם הלכו לטיפול זוגי לפני המירוץ, אבל אולי היו צריכים ללכת לטיפול בין-זוגי – אם לא הספיק הביף שלהם עם מיתר ועדי, השיחה שלהם עם הפסנתרנים הבהירה שאין להם הכוחות לבלוע את העלבון ולנסות לעורר אמפתיה. הדיבור התוקפני שלהם עם הפסנתרנים היה ניסוי כושל במיליטנטיות כאקט מקרב, והעובדה שהם הגיעו למקום השני בלג (!) למרות העיכובים רק מוכיחה את הטענה של מי שעצר אותם: הם זוג חזק שצריך לרסן. מצד שני הפסנתרנים בהחלט לא יצביעו להם ב"עצור" הבא, אז במובן מסוים הצליח להם.
כמו שקורה כמעט בכל עונה, הזוגות מתחילים לצאת מהפלקט, וזה הזמן להתחיל להכות על חטא ולחבב מתמודדים שבהתחלה מתחשק לשלוח לכל הרוחות. ירדן (מלאך!) ואן לגמרי בדרך להפוך לפייבוריטיות: מצחיקות, נחושות ותומכות אחת בשנייה, תענוג.
הדוגמנים עושים לי חשק להריע לגישה הבריאה שלהם כשהם מתקדמים תוך כדי שהם אוכלים, מודדים בגדים, מתמזמזים הדדית ומתפעלים מנשים באשר הן. כשהני ואביבית הצליחו לשרוד את הלג הזה שמחתי בעיקר בשביל אביבית, שההתמודדות שלה עם הני היא לא פחות מהירואית. אין לי ספק שהרגע שבו הני הביאה לה תמונות של עצמה כילדה לבנה הכשיר אותה כמטפלת בעיניי.
ומילת התראה לנטע – מספיק. אין לי ספק שבכל פעם שאת אומרת "מה נשמע" שרה נתניהו תובעת ממישהי בבית ראש הממשלה לשטוף ידיים.
בפרק הבא: לואי סי.קיי מתנצל.
בקטנה:
"תמיד התרחקתי ממקומות של תחרות ועימותים" - אוולין, אני מתה עלייך, אבל בחייאת, למה באת ל"המירוץ למיליון"? כדי לעשות חברים?
"הייתי רוצה להיקבר כאן" - ירדן יודעת לחיות.
"לא בהכרח קובע הגודל" - נטע. אני מקווה שהיא מתוגמלת על חומרי הגלם שהיא מספקת לאין-ספור תסריטאי ריאליטי.
