מונדיאללה: הנסיקה של הנבחרות הערביות
למרות הסכסוכים והחרמות בעולם המוסלמי, ארבע הנבחרות הערביות שישתתפו בגביע העולם הן מקור גאווה לא רק למדינות שהן מייצגות
ב-5 בספטמבר עלה פאהד אל-מוואלד הסעודי כמחליף במשחק מול יפן, הבקיע בדקה ה-63 את שער הניצחון שהעניק לנבחרתו את הכרטיס למונדיאל, ולא ידע את ממדי השיטפון שיגיע. בחודשיים הבאים הצטרפו מצרים, מרוקו וטוניסיה, והפכו את גביע העולם ברוסיה לחגיגה של העולם הערבי.
בפעם הראשונה בהיסטוריה ישחקו יחד בטורניר ארבע נבחרות ערביות, ויותר מכך, שלוש מתוכן מגיעות מצפון אפריקה. הצלחת ארבע הנבחרות הללו היא מקור גאווה עבור כל מדינה ערבית, כפי שאפשר היה לראות בברכה המיוחדת ששיגר ראש ממשלת איחוד האמירויות למרוקו ולטוניסיה שהעפילו שלשום.
במהלך מונדיאל 2014 היכולת המרשימה של אלג'יריה סחפה המונים, והדיווחים מהמדינה סיפרו על גלי תמיכה בנבחרת מצד העולם הערבי כולו. הפעם נראה שיהיה טירוף אמיתי. כוכב מצרים, מוחמד סאלח, כבר הביע התרגשות שלשום עם ציוץ בו כתב: "מונדיאל בטעם ערבי. מזל טוב לכולנו".
זה לא שכל העולם הערבי הוא מקשה אחת מלוכדת ומאושרת, וגם הכדורגל לא תמיד מאחד. קחו לדוגמה את קרבות המגרש בין מצרים לאלג'יריה לפני מספר שנים, או את החרם הנוכחי על הקטארים מצד חלק ממדינות ערב, בעיקר בשל תמיכתה באחים המוסלמים ויחסיה עם איראן. חלק מרכזי מאותו חרם הוא בקריאות נגד קיום מונדיאל 2022 בנסיכות.
ובכל זאת, הפופולריות העצומה של הכדורגל בעולם הערבי הופכת אותו לחלק משמעותי מחיי היומיום. הכוח המחבר שהופך כל נבחרת ערבית למייצגת של משהו גדול ממנה נובע משני היבטים: הראשון הוא בעצם העובדה שלמדינות ערב אין היסטוריה של הצלחות על המגרש.
השני הוא הנרטיב המשותף, שיכול להפוך כוכב מצרי כמו סאלח לסופרסטאר כלל-ערבי ברגע שהוא יוצא בבוטות נגד ישראל למשל, וגורם לאוהד נייטרלי תחושת הזדהות בכל בירה ערבית.
בירה ערבית, שימו לב, ולא אפריקאית. אי אפשר להתעלם מכך שהקשר בין צפון אפריקה למזרח התיכון הדוק יותר מהקשר בין חבל ארץ זה לאפריקה השחורה. היריבות בין האזורים באותה יבשת יורדת לעתים קרובות לתהומות הגזענות, כפי שניתן היה לראות בקרבות ציוצים בין אוהדים באליפות אפריקה האחרונה.
והמוקדמות הפעם סימנו שינוי במגמה, כפי שקרה גם בליגת האלופות של אפריקה. אחרי שנתיים בהן זכו בתואר קבוצות מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ומדרום-אפריקה, שניצחו יריבות מאלג'יריה וממצרים, הגיע הגמר בו וידאד קזבלנקה המרוקאית ניצחה את אל-אהלי המצרית. ובנוגע למונדיאל? שלוש מחמש העולות מהיבשת הן ערביות. בכל אחד מארבעת המונדיאלים האחרונים רק אחת מבין חמש העולות מאפריקה הייתה מדינה ערבית.
מחפשים שורשים
כאמור, מרוקו חווה ימים גדולים של כדורגל, עם הזכייה של קזבלנקה בצ'מפיונס וההעפלה למונדיאל, אבל לא רק שאין קשר אמיתי בין האלופה המקומית לנבחרת (רוב השחקנים בסגל משחקים מחוץ למרוקו), אין גם הרבה קשר בין הנבחרת הלאומית למדינה.
מרוקו למדה את הטריק שהצליח ב-2014 לאלג'יריה, ויצאה מגבולותיה כדי לבנות סגל. אירופה מלאה בבני מהגרים שלמדו כדורגל בתנאים הטובים ביותר, ובחרו להיענות לקריאת המולדת של הוריהם.
הסגל האלג'יראי של המונדיאל הקודם היה צרפתי ברובו, והסגל המרוקאי של היום הוא כוח רב-לאומי. מבין 26 השחקנים שזומנו למשחק המכריע בחוף השנהב רק שבעה נולדו במרוקו! עשרה שחקנים נוספים נולדו בצרפת, שישה בהולנד, שניים בספרד ואחד בקנדה. את כל אלה ההתאחדות אספה בקפידה כדי לבנות סגל צעיר מאוד שהבשיל בזמן הנכון.
מוסטפה חאדג'י, כוכב מרוקו בפעם האחרונה שהגיעה למונדיאל (1998), משמש כיום כעוזר המאמן של הרווה רנאר, מוח כדורגל צרפתי שהוביל את זמביה ואת חוף השנהב לזכיות באליפות אפריקה. חאדג'י עצמו גדל בצרפת ושיחק בנבחרת הצעירה שלה, אבל הסביר: "אני חושב שהייתי הראשון שהעדיף לייצג את מרוקו, וזה הגיע מהלב. אתה מייצג את המשפחה שלך. כששחקנים ברמה הזו באים לשחק עבור מרוקו, הם עושים את כל ההבדל".
הסיפור של טוניסיה שונה. גם לה יש כמה ילידי צרפת, אבל הסגל מורכב ברובו מילידי המדינה שמשחקים בליגה המקומית, ואפילו מודרכים על ידי מאמן טוניסאי – נביל מעלול.
טוניסיה התמודדה בהצלחה עם הנבחרת האפריקאית הטובה ביותר שנשארה בחוץ, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. במשחק החוץ מולה היא חזרה מפיגור 2:0 ל-2:2, וזה קרה גם במשחק בגיניאה, כשהפכה 1:0 ל-1:4 עם שלושער של החלוץ יוסף מסאקני שמשחק באל-דוחייל הקטארית.
לפעמים זה כל הסוד. טוניסיה אינה נבחרת כישרונית בצורה מיוחדת, בטח לא כמו היריבה שהדיחה, אבל היא עלתה בזכות הסדר המופתי. ההגנה שלה הייתה יציבה, החיבור עם מעלול היה מצוין (נקודה חשובה לנוכח העובדה שנבחרות אפריקאיות רבות בוחרות במאמן זר), והיא פשוט לא עשתה טעויות. מסאקני הסביר: "יש לנו הרבה אופי".
התוכנית הסעודית
אמרתם מאמנים זרים, אמרתם סעודיה. הכסף הגדול מושך שמות גדולים, כמו פרנק רייקארד שאימן שם בתחילת העשור. אבל השמות לא הספיקו כדי להחזיר אותה לתור הזהב, שבמהלכו השתתפה ברציפות בארבעה מונדיאלים, בין 1994 ל-2006.
"תור זהב" זה עניין יחסי, בעצם. ההגעה הייתה מכובדת לכשעצמה, אבל מעבר להעפלה לשמינית הגמר ב-1994 סעודיה בעיקר הושפלה במונדיאלים. רביעיות מצרפת ומאוקראינה, שלישייה מאירלנד, והביזיון הגדול מכולם, ה-0:8 המהדהד שחטפה מגרמניה ב-2002.
הסעודים הפנימו. הסגל, שכולו על טהרת הליגה המקומית, הספיק בשביל ההעפלה – בכל הנוגע לכדורגל האסייתי, סעודיה נמצאת כבר זמן רב בטופ ומייצרת שחקנים טובים עבור המשימה - אבל אין סיכוי שיספיק בטורניר עצמו. כך נולדה התחבולה המרתקת שבתוצאותיה נחזה בקרוב.
ההתאחדות הסעודית חתמה על הסכם עם הליגה הספרדית, ובחלון ההעברות בינואר יגיעו סקאוטים ממועדונים בספרד כדי לבחון את הסעודים הבכירים, שיישלחו בהשאלה לאירופה כדי להתחשל ולהשתפר. ייתכן כי כדורגלני הנבחרת יצאו ליעדים נוספים באירופה, במטרה לקבל דקות משחק.
ואם כבר התחלנו במאמנים של סעודיה, מי שהעלה אותה למונדיאל הוא ברט ואן מארוויק ההולנדי, עם הקמפיין הטוב בתולדות הנבחרת (65 אחוזי הצלחה). שבוע אחרי ההעפלה הוא כבר נשלח הביתה בגלל מחלוקת בנוגע לחוזהו, והוחלף על ידי אדגרדו באוסה הארגנטינאי – האיש שכמעט עלה ללאו מסי במקום בטורניר.
באוסה, שסיים את תפקידו בארגנטינה בגלל התוצאות הרעות במוקדמות, עבר במהירות לנבחרת איחוד האמירויות – אבל אחרי ארבעה משחקים בתפקיד קיבל את ההצעה להדריך את סעודיה במונדיאל וחתך אליה.
גם מצרים נמצאת בידיים של ארגנטינאי, הקטור קופר המנוסה, אבל הסיפור שלה שונה משלוש האחרות. כי לא רק שיש לה מסורת מפוארת יותר של כדורגל, היא גם מחזיקה בסופרסטאר הערבי הגדול בעולם – מוחמד סאלח הנ"ל. לפעמים, יותר מאשר יבוא שחקנים, יצירת תלכיד מקומי, או ניסיונות שונים ומשונים של ההתאחדות, כל מה שצריך זה כוכב ברמה הגבוהה ביותר שיוביל את הנבחרת.
מבין ארבע נציגות העולם הערבי, מצרים נראית המוכנה ביותר, המאוזנת ביותר, החזקה ביותר. יש לה ילדים בני 21 ושוער מופלא בן 45. שחקני פרמייר־ליג וליגה צרפתית לצד כאלו ששומרים על הגחלת באל־אהלי ובזמאלק. ואם היא באמת תהיה האחרונה שתחזיק מעמד, יהיה לה גב מהעולם הערבי כולו. עולם ששותה כדורגל עם הקפה בבוקר והולך לישון איתו.
לפנייה לכתב/ת 
