מותק, הילדים נחטפו: פרק ראשון מ"אל תגיד כלום"

הוא הגיע בצורת סמס מאשתי אליסון, והופיע בטלפון שלי ביום רביעי אחד, ב־15:28 אחר הצהריים:

היי מצטערת שכחתי להגיד לך שלילדים יש היום תור לרופא. תכף אוספת אותם.

אם היתה בי איזו תגובה לשיבוש הלא צפוי הזה, היא היתה אכזבה מתונה. יום רביעי הוא יום "השחייה עם אבא", טקס שבועי קדוש מספיק במשפחה שלנו כדי לזכות במירכאות כאלה. התאומים ואני ביצענו אותו בקביעות במהלך שלוש השנים האחרונות או משהו כזה. הוא התחיל כאסון די צפוי - יותר כמניעת טביעה מאשר כשחייה של ממש - אבל מאז התפתח למשהו מהנה הרבה יותר. עכשיו, בגיל שש, סֶם ואֶמָה נהפכו לדולפינים נלהבים.

במשך ארבעים וחמש הדקות שזה נמשך בדרך כלל, עד שהשיניים של אחד מהם התחילו לנקוש, סימן לכך שהגיע הזמן לסיים, כל מה שעשינו היה ליהנות זה מזה. שיחקנו משחקי מים שהמצאנו, כמו "גור ההיפופוטמים" שאהבנו כל כך. יש משהו בהנאה הצרופה עם הילדים שעושה טוב בנשמה כמו ששום דבר אחר לא יכול לעשות, אפילו למי שתקוע לנצח בתפקיד "אמא היפופוטם".

חיכיתי לזה בשמחה כמו לשאר הטקסים השבועיים שעיצבו את העולם הקטן של המשפחה שלנו. ביום שישי, למשל, היה הכיף של "משחקי קופסה". שבת היה "יום הפנקייק". שני היה "כובעים וריקודים", והיו בו - נו - ריקודים. עם כובעים על הראש. אולי שום דבר מזה לא נשמע הכי סקסי. בטח לא תמרחו את זה על עמוד השער של ה"קוסמופוליטן": איך לתת לגבר שלך את יום הפנקייק הכי טוב בחיים שלו! אבל הגעתי למסקנה ששגרה טובה היא הבסיס למשפחה מאושרת, ולכן גם לנישואים מאושרים, ולכן לחיים מאושרים.

 רוצים לקרוא את "אל תגיד כלום" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד .

אז באותו רביעי אחר הצהריים התעצבנתי מזה שההנאה מהשגרה הקטנה שלנו נלקחה ממני. אחד היתרונות בלהיות שופט הוא שיש לי שליטה מסוימת על לוח הזמנים שלי. הצוות שלי יודע שלא חשוב איזה לחץ נוחת עלינו ביום רביעי אחר הצהריים, כבוד השופט סקוט א' סֶמפְּסון עוזב את הלשכה בארבע לאסוף את הילדים שלו מהצהרון כדי לקחת אותם לבריכת ימק"א.

חשבתי ללכת בכל מקרה לימק"א ולעשות כמה בריכות. לגברים לבנים מלאים בגיל ארבעים וארבע, שעובדים בעבודות שיושבים בהן, אסור לפספס הזדמנויות לפעילות גופנית. אבל ככל שחשבתי על זה, הרגשתי שלא נכון להיות שם בלי סם ואֶמה. אז הלכתי הביתה.

בארבע השנים האחרונות אנחנו גרים בבית חווה ישן על שפת הנהר יוֹרְק. קראנו לַבית "החווה", כי בזה מסתכמת היצירתיות שלנו. הוא נמצא באזור כפרי בווירג'יניה שקוראים לו "חצי־האי האמצעי", במחוז גלוֹסטֶר, שלוש שעות בערך מהעיר וושינגטון, ובקיצור, חור די נידח.

הסיפור על הדרך שבה הגענו לשם מתחיל בוושינגטון, שם הייתי יועץ המדיניות של סנאטור משפיע אחד. הסיפור נמשך בתקרית. אפשר להתייחס אליה כאל "התקרית", במירכאות, שהביאה אותי אל מיטת בית חולים, וזה דבר שיכול לעודד חשיבה מחדש על סדרי עדיפויות. הסיפור מסתיים במינוי שלי לשופט פדרלי שיושב בנוֹרְפוֹק, במחוז המזרחי של וירג'יניה.

זה לא היה בהכרח העתיד שצפיתי לעצמי כשפתחתי בפעם הראשונה את "רבעון הקונגרס" בכיתה ו'. זה גם לא היה המינוי הרגיל שנועד "להפריש" אותך מהפוליטיקה. מבחינת עומס עבודה, השופטים הפדרלים דומים קצת לברווזים: מתחת לפני המים קורים יותר דברים ממה שחושבים.

אבל זה בהחלט היה טוב יותר מהמקום שהייתי עלול לגמור בו בגלל "התקרית" הזאת: חדר המתים.

אז בסיכום הייתי אומר שהיה לי בכלל לא רע: שני ילדים בריאים, אישה אוהבת, עבודה מאתגרת אבל מתגמלת, שגרה מאושרת.

או לפחות זה מה שהייתי אומר עד 17:52 של אותו יום רביעי.

השעה שאליסון הגיעה הביתה.

לבדה.

הייתי במטבח וחתכתי פירות לתאומים בשביל ארוחת הצהריים שלהם למחרת.

אליסון הפיקה את הרעשים הרגילים של חזרה הביתה: פתיחת הדלת, הנחת התיק, מעבר על הדואר. כל יום מתשע עד חמש וחצי היא עובדת עם ילדים בעלי לקויות שכליות חמורות כל כך, שמערכת החינוך המקומית לא מסוגלת לספק את הצרכים שלהם. מבחינתי, מדובר בעבודה מתישה עד כדי כך שאותי היא היתה מוחקת לגמרי. אבל כמעט תמיד אליסון מגיעה הביתה במצב רוח טוב. ממש אחת מאיתני הטבע.

אנחנו ביחד מהשנה השנייה שלנו בקולג'. התאהבתי בה כי היא היתה יפה וכי מצא חן בעיניה שאני יודע את השמות של כל 435 חברי הקונגרס, כולל אילו מדינות הם מייצגים ומה ההשתייכות המפלגתית שלהם. גבר כמוני שמוצא אישה כזאת? הוא נדבק אליה בכל הכוח.

"הֵיי, אהובה," אמרתי.

"היי, מותק," היא ענתה.

מה שלא שמעתי, ואת זה קלטתי מיד, היה התאומים. אדם בגיל שש הוא חיה רעשנית. ושני בני שש, אפילו יותר.

סם ואמה נכנסים בדרך כלל ברקיעות ובדפיקות, בפטפוטים ובהמהומים, ויוצרים את הקקופוניה הלא מודעת הקטנה שלהם.

הדבר היחיד שבולט יותר מהרעש שהם עושים הוא ההיעדר שלו. ניגבתי את הידיים מהתפוחים והלכתי במסדרון אל חדר הכניסה לבדוק מה קורה.

אליסון היתה שם, עם ראש רכון כלפי חשבון שהיא שלפה ממעטפה.

"איפה הילדים?" שאלתי.

היא הרימה את הראש מהחשבון והביטה בי בתמיהה. "מה זאת אומרת? היום יום רביעי."

"אני יודע. אבל שלחת לי סמס."

"איזה סמס?"

"על הרופא," אמרתי, ושלפתי את הטלפון מהכיס כדי שתקרא אותו. "הנה."

בלי לטרוח להסתכל היא אמרה, "לא שלחתי לך שום סמס על שום רופא."

פתאום הבנתי איך זה לשבת על החוף כשכל המים נסוגים לאחור באופן מסתורי, כמו שקורה בדיוק לפני צונאמי. פשוט אי־אפשר לדמיין את הגודל של הדבר שעומד להכות בך.

"אז רגע, אתה אומר שלא אספת את התאומים?" שאלה אליסון.

"לא."

"הם אצל יוסטינה?"

יוסטינה קמאל היא סטודנטית טורקייה שגרה חינם ביחידת הדיור הנפרדת שלנו בתמורה לטיפול חלקי בילדים.

"אני בספק," אמרתי. "היום יום רביעי. היא -"

הטלפון שלי צלצל.

"זה כנראה מבית הספר," אמרה אליסון. "תגיד להם שאני תכף באה. אלוהים, סקוט."

אליסון כבר הספיקה לקחת את המפתחות שלה מהקערה. המספר על הצג היה חסוי. לחצתי על הכפתור הירוק.

"סקוט סמפסון," אמרתי.

"שלום, השופט סמפסון," נשמע קול עבה, עמוק ולא ברור, כאילו הוא מגיע מתוך מסננת. "בטח נחמד שאשתך בבית."

"מי זה?" שאלתי בטיפשות.

"אתה בטח תוהה איפה סם ואמה," אמר הקול.

הגוף שלי הוצף בנוזלים קדמוניים. הלב התחיל לדפוק כנגד בית החזה. הדם דהר לפנים שלי ושאג לי באוזניים.

"איפה הם?" שאלתי בטיפשות.

אליסון, שכבר פתחה את הדלת, עצרה. התקשחתי כאילו אני עומד להתחיל לתת אגרופים.

"סְקֶבְרוֹן," אמר הקול.

"סקברון," חזרתי. "מה איתו?"

"ארצות הברית נגד סקברון" היה תיק סמים. גזר הדין היה אמור להינתן למחרת, באולם המשפט שלי. הקדשתי את תחילת השבוע להתכונן אליו.

"אתה תקבל מחר הוראות בסמס על גזר הדין שאנחנו רוצים," אמר הקול. "אם אתה רוצה לראות את הילדים שלך שוב, אתה תמלא את ההוראות האלה בדייקנות."

"איזה הוראות? מה אתה -"

"אתה לא תלך למשטרה," המשיך הקול. "אתה לא תפנה לאף־בי־אַיי. אתה לא תודיע על זה בשום אופן לרשויות. הילדים שלך יישארו בחיים, בריאים ושלמים, אם תמשיך כרגיל, כאילו לא קרה כלום. אתה לא תעשה כלום. אתה לא תגיד כלום. אתה מבין?"

"לא, חכה. אני לא מבין. אני לא מבין כלום."

"אז תן לי להבהיר לך: אם רק נחשוד שדיברת עם הרשויות, נחתוך להם בתור התחלה את האצבעות. אם נדע בוודאות שעשית את זה, נחתוך להם את האוזניים והאף."

"הבנתי. הבנתי. בבקשה אל תפגעו בהם. אני אעשה כל מה שאתם רוצים. בבקשה אל -"

"אל תגיד כלום," הזהיר הקול.

ואז השיחה נותקה.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"אל תגיד כלום", בראד פרקס, תרגום: שמעון בוזגלו, ידיעות ספרים, 302 עמודים