ריבאונד זה לא עניין רק לגבוהים / מליניאק
מכבי ת"א מובילה במפתיע את היורוליג בכדורים חוזרים, וזה קורה בעיקר בזכות השחקנים הנמוכים שלה שקוטפים יותר מחצי מהם. אז הנה חמישה מיתוסים בעניין הריבאונדים שהגיע הזמן לנפץ
בעיה היא הזדמנות רק בתנאי שאתה עושה משהו בנדון. בקבוצות נמוכות שחקני החוץ יודעים שאם הם יסמכו יותר מדי על הגבוהים, הם יפסידו. השחקן הכי נמוך במכבי ת"א, פייר ג'קסון (1.80 מ' בלבד), לוקח 3.3 ריבאונדים למשחק(!), כמו דיאנדרה קיין. נוריס קול (3.2), מייקל רול (3.0), ג'ון דיברתולומאו (2.3) ויובל זוסמן (1.0) משלימים 16.1 כדורים חוזרים בממוצע למשחק. מתוך 28.5 ריבאונדים של מכבי ת"א במשחק, שחקני החוץ לוקחים יותר מחצי!
מכבי ניצחה ביום חמישי בדיוק איפה שריאל מדריד נכשלה. המאמן פבלו לאסו לא הפנים כנראה שבלי גוסטבו איון ואוגניין קוזמיץ' הקבוצה שלו מתחילה את המשחק במינוס 10 ריבאונדים על הנייר. מישהו היה צריך לסגור את הפער, וזה לא פליפה רייס, שהוא סנטר נפלא אבל לא ריבאונדר. ריאל הובסה בריבאונד 53:33! זה אומר שלמכבי היו 20 כדורים יותר, וחלקם נפלו מתחת לסל של ריאל, שהם שתי נקודות בלי מאמץ.
כמה מיתוסים שהגיע הזמן לנפץ:
מיתוס מספר 1: ריבאונד לוקחים מעל לגובה הטבעת. האמת: רוב הריבאונדים נקלטים מתחת לגובה הטבעת.
מיתוס מספר 2: רוב הריבאונדים נופלים קרוב לסל. האמת: מאחר שמספר הזריקות מחוץ לקשת מצוי בעלייה מתמדת, הריבאונד נופל רחוק מהטבעת וזה מגדיל את הסיכוי של שחקני החוץ להשתתף בחגיגה.
מיתוס מספר 3: ריבאונד זו עבודה לגבוהים. האמת: ריבאונד זו עבודה קבוצתית. רוב הריבאונדרים המובילים הם באמת גבוהים, אבל לגבוה נוח יותר לסגור גבוה שנמצא לידו ודוחף לתפוס עמדה ליד הסל, מאשר לעצור שחקן שמגיע בריצה מבחוץ. לגבוהים שמחטיאים קרוב לסל יש יתרון: הם מרגישים לאן הכדור ייפול, ולוקחים את הריבאונד מהחטאות של עצמם.
מיתוס מספר 4: לגבוה יותר קל לסגור בריבאונד, כי הוא תופס יותר נפח. האמת: לשחקן נמוך קל יותר לסגור גבוה מאשר לשחקן גבוה לסגור נמוך, שזריז ומהיר ממנו.
מיתוס מספר 5: מאחר שההתקפות התקצרו, ההגנה צריכה להיות מרוכזת 15-12 שניות בלבד. האמת: זה נכון, כי מאז ששעון הזריקות התקצר ל-24 שניות, קבוצות רגילות באמת להתרכז בהגנה מקסימום 18 שניות. אבל כשקבוצה מפסידה ריבאונד להתקפה, היא חייבת להיות מרוכזת בהגנה כבר 36 שניות רצופות, ועוד אחרי שספגה מכה מוראלית.
גארד שלוקח ריבאונד נותן לקבוצה שלו עוד יתרונות: א. נחסכת מסירה למוביל הכדור, כי הכדור כבר בידיים שלו. ב. הדרך לסל מתקצרת בשישה מטרים. כמעט בלתי אפשרי לסגור מקדמה כזו במגרש שאורכו 28 מטר.
זאת ועוד, שניים-שלושה שחקני התקפה שהלכו לריבאונד לא מספיקים לרדת להגנה, והיתרון המספרי בהתקפת מעבר מובטח. במקרה כזה זריקה פנויה לשלוש נקודות היא כמעט ודאית, וגם במקרה של החטאה יש סיכוי טוב לקלוט את הכדור החוזר לפני שהגבוהים של היריב הספיקו לחזור להגנה.
כל מה שנכתב פה ידוע לכל, אז למה לא עושים את זה?
הפספוס של אליהו
קל לעשות שינויים אחרי כישלון, כי השינוי מתבקש. קשה לעשות שינויים כשאתה במצב טוב, כי אם זה לא מקולקל למה לתקן? הפועל ירושלים סיימה את העונה שעברה עם אליפות וחצי-גמר יורוקאפ. תוצאות טובות, אבל הכדורסל היה לא טוב.
יש תהליכים זוחלים שקשה להבחין בהם, כמו הירידה בכושר של ליאור אליהו ויותם הלפרין. מה שהחל כטעות של מכבי ת"א שוויתרה עליהם, הפך להברקה של ירושלים שהחתימה שני ישראלים שהיו שוברי שוויון. אמנם באירופה הם לא היו גורם משמעותי, אבל ייחסו את זה לחוסר ההערכה של מאמן זר לישראלים.
הלפרין ואליהו היו הצמד הישראלי הטוב בליגה, אבל לא לעולם חוסן. אחרי הפסד האליפות למכבי ראשל"צ בגמר 2015/16 בארנה הערכתי שחלון ההזדמנויות שמכבי ת"א הפקירה לא יישאר פתוח זמן רב, והוא אכן נסגר. גם לאחר קיצוץ התקציב שכר השחקנים של מכבי עדיין כפול מזה של ירושלים, ויש גבול לטעויות שאפשר לעשות.
ליאור אליהו יותר משנה לא בעניינים. כשהיה בכושר, התנועה ללא כדור חיפתה על מגבלת טווח הקליעה והחורים בהגנה. חיצי הביקורת הופנו לסימונה פיאניג'אני ופוטיס קציקאריס, אבל האמת היא ששום מאמן לא יכול להחזיק במגרש בסוף רבע שחקן בעמדה 4, שצריך לשמור על קלעי שלשות, בזמן שהוא עצמו לא קלע שלשה בקריירה, והקליעה שלו מקו העונשין עומדת על 35 אחוז!
הלפרין לוקח בשתי ידיים כל דקה שהוא מקבל, ואילו שפת הגוף של אליהו משדרת עלבון על הדקות שהוא ישב על הספסל. ליאור לא שכח לשחק, הוא יכול לחזור לעצמו מהיום למחר, אבל לא בטוח שהוא רוצה. אני שואל את עצמי האם הוא היה ממשיך להתאמן כל יום גם אם לא היו משלמים לו. אני לא בטוח שהתשובה היא "כן".
יש לו הזדמנות להגיע לשני משחקי הנבחרת נגד אסטוניה ויוון. מדובר בכמה אימונים, בנבחרת דקות המשחק שלו מובטחות, במאמץ קצר הוא יכול לחזור לעניינים, אבל ליאור מוותר.
גם ב-2010 הוא ויתר, אז הייתה כמעט מובטחת לו קריירה באירופה ואולי ב-NBA, אחרי עונה מזהירה בוויטוריה. אחרי ששרד את הטירונות של דושקו איבנוביץ', והיה הטופ סקורר במשחק בו ויטוריה זכתה באליפות ספרד, הוא חזר לישראל. ויטוריה לא ניצחה את ראשל"צ או אילת, אלא את ברצלונה, וסיימה לפני ריאל מדריד ומלאגה. בישראל לא מתאמנים קשה, לא משחקים הגנה, הכסף קל. איזה פספוס.
מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם. חבל.
או ששון או אסון
מדינות ערביות עושות לנבחרת הג'ודו שלנו בעיות בהנפקת ויזות ולא משמיעות את "התקווה". זה לא בסדר, צריך למחות, אבל אחרי שהג'ודאים שלנו נכנסים למרוקו או לאבו-דאבי נותנים להם יחס VIP, האבטחה מצוינת, והתנאים לאימונים טובים.
בשבוע שעבר קרה אסון, אורי ששון הודח בקרב הראשון. ביבי לא התקשר, מירי לא חיכתה עם צלמים בנתב"ג. עצוב.
אם לא נחגוג כל מדליה בגראנד פרי כמו אליפות עולם, גם הדחה בקרב הראשון לא תהפוך לאסון לאומי. פרופורציות.
לפנייה לכתב/ת 
