קיליאן מרפי: "בגיל 40 אני מרגיש זקן להפליא"
השחקן קיליאן מרפי מודה שהוא בכלל לא היה מגיע למסיבה הבורגנית שמוצגת בדרמה השחורה "המסיבה", שבה הוא מככב. "זה עולם ריק שמונע בידי כסף - מי ששם ממלא חור בחייו", אומר השחקן בריאיון ל-ynet ונזכר בעבודה עם הבמאי כריסטופר נולאן, שליהק אותו לשישה סרטים שונים: "הוא יוצר מבריק, לעבוד איתו זה הדבר האמיתי"
"אין לי עניין בכסף", הכריז-התוודה השחקן האירי קיליאן מרפי, בעל עיניים כחולות אימתניות ומהפנטות, כשנפגשנו בפסטיבל ברלין האחרון. "אין לי שום נטייה טבעית לשום דבר שכזה. גם רכישה של דברים היא לא משהו שמעניין אותי. אפילו לא חליפות מעצבים..."
ואולי דווקא בגלל שהוא לא אדם חומרני, מרפי - המרבה לגלם דמויות אפלות, דקדנטיות ואף רעות - נמשך לדמות שכל כך הפוכה ממנו בסרט "המסיבה": טום, בנקאי אירי שעובד בלונדון, שוקע במשבר אישי ונוהג להסניף קוקאין. "העולם המתואר ב'המסיבה' לא זר לי. הייתי בו וראיתי מהו - הוא ריק, הוא מונע בידי כסף, הוא חומרי. נדמה לי שמי ששייך לו תמיד מנסה למלא חור כלשהו בחייו".
הסרט "המסיבה", שבוים על ידי סאלי פוטר (הזכורה לטובה מ"אורלנדו") והתחרה על פרס "דוב הכסף" בפסטיבל ברלין האחרון, מוצג אצלנו כעת. זוהי דרמה שחורה, שמתרחשת במשכנה של פוליטיקאית בריטית (קריסטין סקוט תומס), שהיא ובעלה (טימותי ספול), עורכים מסיבה לכבוד מינוייה לשרת הבריאות בממשלת הצללים של מפלגת הלייבור. עם האורחים נמנה טום (מרפי), שמגיע מעורער לגמרי, חמוש באקדח ולא מפסיק להסניף. במהלך המסיבה, ככל שעולה מפלס צריכת האלכוהול והסמים, חושפות הנפשות הפועלות יותר ויותר סודות וכל מיני שקרים.
"הסרט היה מסע גדול עבורי", מעיד מרפי. "כאמור הערכים והאמונות של הדמות שאני מגלם - לא תקפים לגביי כלל. אבל הייתי חייב להבין את טום. ריחמתי עליו וחשתי כלפיו אמפתיה, הוא הרי בדיוק איבד את אשתו והפך כמעט לילד קטן עד סוף הסרט. נהניתי מהתהליך - אבל לא הבאתי מעצמי הרבה לתוכו. אני כנראה לא הייתי מגיע למסיבה מלכתחילה".
היה לך מודל לגילום הבנקאי האבוד?
"גדלתי באירלנד, וצעירים רבים בגילי, ברגע שהם סיימו לימודים בקולג', מיהרו לעבור לאנגליה ולעבוד שם בתחום הכלכלה. מדובר בחבר'ה חכמים באמת, שרצו לעשות הרבה כסף ומהר, והם היו המודל שלי בעבודה על הדמות".
פוטר הצליחה לגבש צוות מרשים, שכולל גם את אמילי מורטימר, פטרישיה קלרקסון וברונו גאנץ. הצילומים נערכו במשך שבועיים, בלוקיישן אחד. "הדינמיקה עבדה מצוין - זה היה תענוג", מספר מרפי. "מאחר ושכל אחד מאיתנו היה צריך ללמוד הרבה טקסט ודברים קרו מאוד מהר, היה עלינו להיות כנים בעבודה זה עם זה. כולם עבדו קשה והיו מוכנים מראש. התסריט היה מדויק - וסאלי הייתה בשליטה מוחלטת על הכול. לא יצא לך להתנודד, שזה המצב הגרוע ביותר לשחקן, ולתהות: 'איפה אני לעזאזל? מה קורה עכשיו?'. היה ברור מאוד איפה אנחנו".
אחרי צילום "המסיבה" האינטימי עברת מייד לצילומי האפוס המושקע "דנקרק" של כריסטופר נולאן. איזה הבדל עצום!
"כן, זה היה שונה מאוד מ'המסיבה', גם בסדרי הגודל וגם בתקופה, אבל זה היופי בעבודה שלנו. זו הסיבה שאני אוהב להיות שחקן, מפני שאתה לא באמת יודע מה יקרה הלאה ומסיים במקומות מוזרים, בתלבושות מוזרות, עם תספורות מוזרות - זה מה שקורה.
"באמריקה, אגב, לא יודעים הרבה על מבצע דנקרק, זה לא חלק מההיסטוריה שלהם, ועניין אותי לראות איך הם יגיבו לסרט. המצב בדנקרק היה כישלון חרוץ. זה היה אסון, וזה מדהים איך הכישלון הזה הפך לניסיון חילוץ ענק – וזה משהו מאוד אופייני לווינסנט צ'רצ'יל".
"דנקרק" הוא שיתוף הפעולה השישי של מרפי עם נולאן, אחד היוצרים המוערכים של ימינו: מרפי עשה עם נולאן את "התחלה" השאפתני, את הסרט הגרוע והמתיימר "התעלות" (נולאן הסתפק הפעם בהפקה) ואת טרילוגיית סרטי "באטמן", שבה הוא צמרר בתפקיד ד"ר ג'ונתן קריין, פסיכיאטר בבית חולים לחולי נפש שמתחפש לדחליל ומרעיל את קורבנותיו בגז עצבים. "לקיליאן יש את העיניים הכי מדהימות ויוצאות דופן. לא הפסקתי להמציא תירוצים כדי שהוא יסיר את משקפיו וכך אוכל להציג אותן בתקריב", סיפר פעם נולאן.
האגדה מספרת שמרפי בכלל בא להיבחן בשעתו לתפקיד ברוס ויין. הוא אומנם לא התקבל, אבל נולאן התלהב ממנו ושיבץ אותו בתפקיד קריין. "בילדותי לא גדלתי על גיבורי-על, ופתאום מצאתי את עצמי מוקף בדמויות הלקוחות מתוך חוברות הקומיקס", אומר מרפי. "לעבוד עם כריסטופר, יוצר מבריק במיוחד שהערצתי, זה היה הדבר האמיתי בשבילי. זה גם היה נהדר להיות חלק ממותג מצליח. כריסטופר, אגב, הוא במאי מאוד מחמיר וקפדן, ויש לו דרישות גבוהות גם מעצמו וגם מהצוות והקאסט שלו. הוא ממוקד מאוד והחזון שלו בהיר וברור, ולכן אתה מרגיש ביטחון רב בחלקך בו - וכשהוא דוחף אותך קדימה, זה מרגיש ממש טוב. אתה תמיד רוצה שבמאי ידחוף אותך קדימה. אתה לא רוצה להרגיש כאילו הכול בא לך בקלות.
"אנשים נוטים לדבר על הסרטים של כריסטופר בהקשר לגודלם, מציינים שהם אדירים כבר מטבעם, וזה כמובן נכון, אבל מניסיוני אני זוכר דווקא את האינטימיות שבעבודה יחדיו. במיוחד ב'דנקרק', שם הייתי איתו על סירה קטנה באמצע האוקיינוס עם עוד שלושה שחקנים, צלם ואיש הסאונד. וזהו. אז זה מאוד אינטימי. אני יודע שסביבנו נפרש סיפור אדיר - אך זו החוויה שלי מכל הסרטים שלו".
בכלל, במהלך הקריירה שלו נע מרפי בין הפקות הוליוודיות גדולות לבין סרטים עצמאיים ועבודה עם במאים כמו דני בויל, ניל ג'ורדן וקן לואץ'. כיום הוא מקפיד במיוחד על הבחירות שלו. "המצב הכי גרוע שבו אתה יכול למצוא את עצמך, וזה קרה לי לא אחת בתחילת הקריירה, זה כשאתה משחק כדי להגן על עצמך או להציל את עצמך מן הספינה הטובעת. זו סיטואציה מפחידה להיות בה. עכשיו, כשהתבגרתי, אני מעדיף לא לעבוד מאשר למצוא את עצמי במצב הזה. אם אני הולך לעבודה ובאמת נכנס לזה לעומק, נחשף והופך לפגיע - אני רוצה להיות עם הבמאים הכי טובים או עם מישהו שאני באמת בוטח בו ושואף לעבוד איתו".
בשנים האחרונות מרפי מוכר גם הודות לתפקידו בסדרה המצליחה "כנופיית ברמינגהאם", שעלילתה מתרחשת בעיר השנייה בגודלה במלכה המאוחדת. מרפי מגלם צעיר ששב הביתה אחרי שחווה את זוועות מלחמת העולם הראשונה ומנהיג את ה"פיקי בליינדרז", כנופייה משפחתית שפועלת בתחום הימורי מרוצי הסוסים, וסימן ההיכר שלה - כובעי קסקט המעוטרים בסכיני גילוח, שהם נשק קטלני. "העבודה בטלוויזיה נפלאה", סבור מרפי. "אני אוהב אותה. בשנים האחרונות יש נהירה המונית של תסריטאים טובים לטלוויזיה - ואנחנו, השחקנים, יכולים באמת להריח כתיבה טובה ממרחקים.
"אני חושב שתקופה ארוכה השתרכה הטלוויזיה הבריטית מאחורי הטלוויזיה האמריקנית, וניסינו להאיץ ולהשתוות לסדרות גדולות כמו 'מתחת לאדמה'. לאחרונה הגענו למצב שבו אנחנו משתווים לטלוויזיה האמריקנית הטובה. 'כנופיית ברמינגהאם' בהחלט נמצאת ברמה של 'עמוק באדמה'".
מרפי, נשוי ואב לשני בנים, חגג בשנה שעברה יום הולדת 40. "אני מרגיש זקן להפליא בגיל 40", הוא טוען. "זה מצחיק - כשאתה מתחיל כשחקן אתה התינוק על הסט, ואז במאים פתאום כבר צעירים ממך - וזה מבעית. אני משחק כבר עשרים שנה. זה מרגיש כמו תקופה ארוכה".
אתה מברך על כך שאתה נראה מבוגר יותר עכשיו? הרי נראית צעיר מאוד במשך תקופה ארוכה.
"אני די מרוצה מהפנים שלי. אין הרבה מה לעשות איתם".
