סוגרות חשבון עם הגבר שהטריד מינית - על הבמה
בהצגה "חומר שיחה" שעלתה בתיאטרון הסימטה, שתי נשים מעמתות פרופסור המכור למין עם אירועים מעברו ועורכות לו טקס כפרה, ממש כמו תרנגול ביום הכיפורים. הסצנות קשות לצפייה, והקהל זע באי נוחות על הכיסא - אבל התחושה הסופית שווה הכל
"היא שותקת, אין לה עוד הרבה לומר. אבל מבטה הרך נראה מזמין כל כך. וזה כה ברור שאין כאן כל איסור - רק נשק אותה". נשמע כמו תיאור של אונס או הטרדה מינית? אז זהו - שלא. לאלו מכם שגדלו על סרטי דיסני - סליחה מראש על העומד לבוא, אך מדובר בלא אחר משירו של הסרטן החמוד סבסטיאן, מ"בת הים הקטנה", המפציר בנסיך אריק לנשק את אריאל. בתולת הים נטולת כל קול (כזכור, אורסולה מכשפת הים נטלה אותו ממנה), ועל כן איננה יכולה להשמיע את עצמה. אך סבסטיאן מתברר כתחמן לא קטן, ומנצל את הסיטואציה כדי להפציר בנסיך לעוט עליה. בסרט, תודה לאל, בת הים דווקא התלהבה מהחיזור, אך קחו את מילות השיר, הוסיפו להן אישה וגבר אחרים, קורט יצרים וקילו בחילה, ערבוב קטן מינוס הסרטן - והופ - קיבלתם הטרדה. השיר הזה, בהקשר הזה, הוא חלק מההצגה "חומר שיחה", מאת אנסמבל שלוש נקודות, שעלתה בתיאטרון הסימטה - ובמקור בפסטיבל עכו.
"בבקשה להתחלק - נשים לימין וגברים לשמאל. הנשים נכנסות קודם", מתבקש הקהל בתחילת ההצגה. עם הכניסה, גבר בפנים מכוסים, קשור בשלשלאות ברזל (איהאב חסקיה), מחלק לנשים אביזר שישמש אותן בהמשך (בלי ספוילרים). הן מתיישבות. אחר כך הגברים. שתי נשים מכוסות בד מכף רגל ועד ראש, כשרק עיניהן מציצות, עומדות בתוך מה שנראה ככילות בצדי הבמה - מאוחר יותר הן ישלפו מתוך הקהל גבר, ועד סוף ההצגה יסגרו איתו את החשבון.
"חומר שיחה", שעשויה להיות קשה מדי לצפייה לחלקנו, היא סיפורן של שתי נשים (תחיה סולימן ומריה רוזנפלד) שמובילות פרופסור מכור למין (בגילומו של מרדכי תמם), במסע כפרה לאורך תחנות זמן שונות בחייו, דרך יחסיו עם נשים והאופן בו הוא תופס את המציאות. הקהל בהצגה מעורב במתרחש, לפרקים הוא בתפקיד הקורבן, לעתים בתפקיד המקרבן ובסוף - חבר המושבעים. אין שלווה בהצגה הזו, הקהל לא מתכרבל בחשכת האולם, הוא לא נהנה מהפריווילגיה הזו. הוא קרוב לפרופסור מעורר הבחילה, פיזית ורגשית, מה שמעורר אי נוחות ומזמן התכווצות בתוך הכיסא.
ההתרחשות על הבמה בוטה, לא נעימה, מעוררת סלידה. ועם זאת - מזככת. הרלוונטיות לאירועי הזמן האחרון ברורה, אלא שהכוחות השולטים בתיאטרון הם לא מערכת המשפט, אלא הנשים עצמן. הן יותר חזקות מהחוק, הן עולות ומתעצמות, קשוחות ובלתי מתפשרות, מהלכות על עקבים שמגביהים אותן עוד יותר אל מול הגבר המוצג במלוא קטנותו ועליבותו. הגבר בהצגה מקבל שישה חודשי מאסר על תנאי ועבודות שירות, ולהן זה לא מתאים. אז הן מבצעות בו טקס כפרות, ממש כמו ביום הכיפורים - רק שבתפקיד התרנגול - הפרופסור הסוטה. הן מלהטטות בו, משפילות אותו, מאלצות אותו לתת דין על חטאיו, ובועטות אותו אל ירכתי הבמה, ירכתי החברה - שם סופו להיות חשוף, מושפל ומכה על חטא.
"גם אני", עולים קולות מכל עבר בזמן האחרון. ושמות גברים מטרידים נחשפים בתקשורת וברשתות החברתיות חדשות לבקרים. במובן מסוים, זהו מפגן חוזק מפעים יותר מהשרירים שמערכת המשפט יכולה להראות. זה הזמן לסובב את אותם תרנגולים-גברים מעל הראש, ולהעביר אליהם את רגשי האשמה, את חוסר הביטחון, את השתיקה והסיוטים בלילות. זו כפרתם. זו השיחה שמעודדת "חומר שיחה". שבניגוד לדו-המשמעיות שבשמה, איננה מסככת ואינה מעדנת, אלא שופכת את הקרביים על הבמה, בלי לנסות להיות נחמדה או עדינה - כשברקע ציטוטים מעדויות של נשים שהתלוננו על הטרדה מינית, כמו גם הקלטות מגברים ידועים שנמצאו אשמים, לא לפני שטענו בכל תוקף לחפותם. ההצגה הזאת לוקחת את מה שמהדורות החדשות אורזות תחת מילים מסודרות וענייניות, ומרוקנת את תכולתו על הבמה, בבוטות מהולה בגועל, ביצירתיות ובנועזות, עד שהמסכות ירדו, הצדק ייעשה, והאמת תצא לאור.
"חומר שיחה", אנסמבל שלוש נקודות, תיאטרון הסימטה.
