עודד קטש: "רוצה שיפרגנו לך בארץ? אתה צריך להיראות סובל"
מאמן הנבחרת נחשב לנסיך של הכדורסל הישראלי. רגע לפני משחק הבכורה, הוא מגיע לאתגר בעיניים פקוחות: "בספורט שלנו יש רמת ציפיות אכזרית ואחרי כישלונות תמיד מגיע העליהום. הייתי מעדיף לחיות במדינה שבה מאמנים יקבלו עוד הזדמנות"
הכינוי הזה מלווה את עודד קטש מאז שהוא זוכר את עצמו: "נסיך". הוא היה נסיך בבית ילדותו בגבעתיים כבן אחד בין שלוש אחיות; נסיך פופולרי כספורטאי מצטיין בתיכון; ונסיך מוכתר על הפרקט במדי מכבי תל-אביב - עד שהקריירה שלו נגדעה בעקבות פציעה בגיל 25. זאת הייתה טרגדיה ספורטיבית. קטש, אחד השחקנים הישראלים הכי טובים שצמחו כאן, האיש שהפך לסמל כבר בגיל צעיר - נאלץ לפרוש מכדורסל לפני שהצליח לממש עד הסוף את הגדולה שאליה יועד.
הוא היה בדרך הנכונה להפוך לשחקן הישראלי הגדול בכל הזמנים, לעקוף אפילו את מיקי ברקוביץ', אבל במקום זאת נותר לו רק לדמיין בכאב איך הייתה נראית הקריירה שלו אם לא היה נפצע.
עכשיו קטש עומד בפני אחד האתגרים הגדולים בקריירה שלו - אימון נבחרת ישראל. האימון, הוא מודה, משמש כסוג של תיקון עבורו. דרך למלא את החלל שנפער בקריירה שלו כשחקן. "נסיך זו מילה שאני שומע הרבה מאז שהייתי ילד, עדיף להיות נסיך מאשר מלך. מלך זה מסוכן מדי, אם הוא לא נופל בעצמו אז מפילים אותו", אומר קטש לקראת משחק הבכורה שלו בשבוע הבא מול נבחרת אסטוניה במוקדמות אליפות העולם. וקטש יודע על מה הוא מדבר. בעולם הספורט האכזר שלנו, מאמן נבחרת ישראל ניצב תמיד כמה צעדים מהגיליוטינה. כולם מחפשים את הראש שלך. "כשאתה נסיך", מסביר קטש, "עוזבים אותך בשקט. אז כן, נסיך מרגיש לי טוב".
בגיל 43, הוא המאמן הראשון מאז רלף קליין שזוכה לאמן את הנבחרת אחרי שגם שיחק בה. זה בהחלט רגע מרגש מבחינתו של קטש. למען האמת, השורש "ר.ג.ש", על שלל הטיותיו, מככב לאורך הראיון איתו, עניין שעומד בסתירה מסוימת לתדמית המאופקת והקרירה שנוצרה לו עם השנים. "הרבה פעמים שמעתי בהקשר שלי את המילה 'אדיש'", הוא אומר, "אבל הרבה פעמים אנשים פשוט מתבלבלים בין אדישות לקור רוח. מי שעבד איתי יותר מיום אחד ועדיין חושב שאני אדיש אז הבעיה היא אצלו. אבל בהחלט יכול להיות ששילמתי מחיר על התדמית שלי".
אותו איפוק כמעט אירופי, שכל כך מנוגד לטמפרמנט המזיע של הספורט הישראלי, אחראי גם לסקרנות האינסופית שהוא מעורר. ארשת הפנים החתומה גם ברגעים הסוערים ביותר על הפרקט נתפסה תמיד כמי שמסתירה מתחתיה רגישות ואינטליגנציה. קטש לא מכחיש שבמשך השנים הוא נהנה, לפחות מדי פעם, ממעמד של אתרוג תקשורתי בעיתונות הספורט. "היו רגעים שחטפתי, אבל יכול להיות שאחרים היו חוטפים יותר". מצד שני, במהלך הקריירה, בעיקר אחרי תחנות אימון פחות מוצלחות, הוא סבל גם מתיוגים פחות נעימים: אחד שאוהב לבלות בלילות ולישון עד מאוחר בבוקר, לשחק סנוקר, להגיע לאימון אחרי כולם ולדבר בסלולרי בזמן שכולם קולעים לסל.
"זה הכעיס אותי מאוד", הוא מודה. "אני לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. אני באמת אוהב סנוקר, אני גאה בזה, זה אחד המשחקים הגאוניים ביותר שאני מכיר. אני עדיין משחק כשאני יכול, מתי שיש לי זמן".
אז למה נוצרה לך תדמית שלילית סביב הסנוקר?
"לאנשים יש נטייה לתייג בקטע שלילי, חוויתי את זה וזה פגע בי. באמת שאני לא יודע מה שלילי בסנוקר. היום אני חי עם עצמי הרבה יותר בשלום. פעם זה הכעיס הרבה יותר, בעיקר כשהטילו ספק במחויבות המקצועית שלי, כשאמרו שאני מדבר בטלפון בזמן האימון או שאני לא משקיע. זה לא קרה אף פעם, וגם לא יקרה, ומי שכתב את זה לא בא לראות אותי אפילו באימון אחד. בכלל, כשחקן אני זוכר הרבה פעמים שהיו אומרים עליי משהו טוב, ואחרי זה מוסיפים את המילה 'אבל': הוא כישרוני 'אבל' הוא חלש פיזית, הוא שחקן טוב 'אבל' לא מתאים לרמות האלה. התרבות במדינה היא תרבות של 'אבל'".
אז מה, בעצם לא פירגנו לך?
"אם אתה רוצה שיפרגנו לך בארץ, אתה צריך להיראות מאוד סובל. אם אנשים יידעו שאין לי חיים, שאני כל היום רק משחק כדורסל וממש סובל וקשה לי - אז יפרגנו לי, כי אנשים רוצים לפרגן למישהו שהם לא רוצים להיות במקומו. כשאתה לא מנסה להיראות סובל ולא משחק אותה קורבן, מצמידים לך את הספק הזה".
בדבר אחד הוא חייב להודות: קטש הוא איש של לילה, אחד שלא אוהב לקום בבוקר מוקדם. הבילויים הליליים הביאו לו במשך השנים סיקור צמוד, מחוץ למדורי הספורט, אבל קטש אומר שגם בהקשר הזה הוא הרבה יותר רגוע מבעבר. חיי הרווקות הפעילים שלו תמו בגיל 38, כשהתחתן עם מיטל מורד, שממנה יש לו שתי בנות (מאיה, בת שש וחצי, וגלי, בת חמש). המשפחה מתגוררת בשכונת צהלה בצפון תל-אביב. בנוסף יש לו בת בכורה, ליה (בת 12) מהזוגיות עם דפנה שחר.
"אני מרגיש שהשעון הביולוגי שלי רוצה שאני אישן בשעות הבוקר. זה לא משנה באיזה שעה אני מתעורר, אני יכול לקום ב-8 בבוקר, אבל אם אנשים יראו אותי ב-12 יחשבו שבדיוק קמתי. תמיד אמרתי שאם היו משחקים כדורסל בבוקר הייתי מגיע מקסימום לליגה השנייה. פעם גם הסטיגמה הזאת עיצבנה אותי, אבל היום ממש לא. אני קם בבוקר עם הבנות ולוקח אותן לבית ספר. מצידי, תן לי לישון כמה שיותר".
איזה אבא אתה?
"אבא נוח מאוד ומעורב, תמיד דואג, דואג מהכל".
איך הקשר עם הבת הגדולה, ליה?
"מהמם. קשר חזק מאוד. אני רואה אותה הרבה. היא מגיעה אלינו, היא ממש חלק מהמשפחה שלנו, משחקת עם האחיות הקטנות שלה. אנחנו חברים מאוד טובים ואני משתדל להיות איתה הרבה".
והקשר עם האקסית דפנה שחר?
"אנחנו בקשר לגבי כל מה שצריך. אנחנו באמת בסדר גמור".
אתה מפנטז לפעמים על בן שימשיך אותך?
"באופן אישי אין לי בעיה שיהיו לי רק בנות. נראה לי שאם היה לי בן שמשחק כדורסל הוא היה רק סובל מההשוואות והיה מתמודד עם לחץ גדול מדי. אני לא חייב שיהיה לי בן, מסתדר היטב בלי".
צעד וחצי בגיל ארבע
בחצר הבית של קטש בגבעתיים הותקן כדורסל. בגיל שלוש הוא קלע לסל בלי להחטיא, בגיל ארבע, כשכבר ידע לעשות צעד וחצי מושלם, החל לשחק במדי קבוצת האפרוחים של מכבי רמת-גן. "כל החיים שלי סבבו סביב הכדורסל", הוא אומר. "היום בטח היו מאבחנים אותי כמי שסובל מהפרעות קשב וריכוז. כשזה מגיע לכדורסל, אני יכול להיות יומיים רצוף בלי שינה, אבל אם משהו מתחיל לשעמם אותי אני נרדם כל הזמן. גם בלי שאיבחנו אותי, אין לי ספק שהכדורסל מאוד עזר לי בנושא של הפרעת הקשב".
ואי-אפשר שלא להזכיר שהיית מאוד פופולרי בקרב הבחורות.
"אז קראנו לזה 'חברות'. אני לא מכחיש, הייתי מאוד מקובל חברתית. כדורסל, וספורט בכלל, זה תחביב שהופך אותך לחזק חברתית, במיוחד כשאתה גבר. אז כן, לא הייתה לי בעיה".
לקטש היה קשר קרוב מאוד עם אביו רפי ז"ל. הוא ליווה אותו לכל אימון ולכל משחק, אבל בניגוד להורים אחרים של ספורטאים מצטיינים, לא נתן תכתיבים למאמנים. "אבא שלי היה מאוד מעורב, אבל מעולם לא מתערב. הוא היה קם בבוקר, הולך למפעל שלו שייצר בגדי ילדים, חוזר בערב ולוקח אותי לאימון. היה אופטימי ברמה ממש מעצבנת. בשבילו הכל היה בסדר, לא משנה מה. היה מצייר את הכול בוורוד. לקחתי ממנו הרבה מהתכונות שבתור ילד עיצבנו אותי. כולל האופטימיות שלו. הוא חסר לי המון, אבל הוא איתי כל הזמן. אין משחק שמתחיל ואני לא מדמיין אותו וחושב עליו. זה קורה כל הזמן".
רפי קטש הלך לעולמו לפני שלוש שנים, במהלך סדרת פלייאוף של הפועל אילת, שקטש אימן אז, מול מכבי תל-אביב. קטש בחר להמשיך ולאמן תוך כדי השבעה. "הדבר האחרון שאבא שלי אמר לי זה שאנחנו מנצחים את מכבי בסדרה. אין לי ספק שאבא שלי היה רוצה שאמשיך לאמן גם במהלך השבעה".
הפריצה הגדולה של קטש כשחקן נרשמה ב-1995, כשהחליף את גיא גודס הפצוע כרכז של מכבי תל-אביב. הוא שיחק בעמדה זו ארבע עונות, שבהן זכה עם הקבוצה בארבע אליפויות. קטש נחשב בזמנו לאחד השחקנים הטובים והמוכשרים באירופה והיכולת שלו השיגה לו חוזה חלומי בניו-יורק ניקס. אולם בעקבות שביתת שחקני האן-בי-איי הוא שב לארץ והחלום האמריקאי נגדע. קטש הצטרף לפנאתנייקוס היוונית, ובשנת 2000 הוביל אותה לאליפות אירופה. בגמר ניצחו היוונים את מכבי תל-אביב. "זה היה היום הכי שמח והכי עצוב בקריירה שלי", תיאר אז קטש. זמן קצר אחר כך פציעה בסחוס הברך קטעה לו את הקריירה.
מה היה קורה אם הקריירה כשחקן לא הייתה מסתיימת, היית מגיע ל-NBA?
“הייתי משחק ב-NBA. אבל ההישגים והכבוד זה פחות מה שחסר לי, מה שחסר לי זה החוויות. המשחק האחרון שלי היה לפני גיל 26. בתוך תוכי, בגיל 30-29 הרגשתי הרבה יותר טוב, הרבה יותר מוכן ובשל פיזית, למרות שכמובן מבחינה גופנית לא יכולתי לשחק יותר. היום קשה לי לראות משחקים ישנים שלי, אבל אני עדיין חולם על כדורסל. אני יכול להגיד בביטחון שהכדורסל בשבילי היה הרבה יותר משהיה לשחקנים אחרים, סוג של תראפיה. אני יודע מה נלקח ממני, אני מרגיש את זה, וזה הכאב הגדול, בגיל צעיר נאלצתי להתמודד עם אובדן ענק. היה צריך לצאת ממני משהו הרבה יותר טוב, ובסוף זה לא קרה. זה משהו שעדיין בוער בי, קשה לי לחיות עם זה עד היום. חסר לי הריגוש להופיע בפני קהל".
הייתה לך קריירת משחק קצרה אבל בכל זאת הצלחת להשאיר חותם כאחד השחקנים הישראלים הטובים שדרכו אי פעם על הפרקט.
"דברים באו לי מאוד בטבעיות, הייתי שלם במקום שהייתי בו ואני חושב שאנשים יודעים להרגיש ולזהות את זה. תמיד יש את הוויכוחים מי יותר טוב ממי, בספורט הישראלי כל הזמן מכתירים מלכים. אבל מה שאני תמיד שואל זה מי מרגש אותך יותר. יש שחקנים גדולים שהגיעו להישגים גדולים שפחות מרגשים אותי. אני מאמין שכשחקן אתה צריך להגיע ללב של אנשים ולרגש. ואם הצלחתי לרגש, אז אני מאוד גאה בזה".
אז מי מרגש אותך?
"אני אוהב לראות את סטף קרי, לברון לא מרגש אותי. זה קצת כמו ההבדל בין מסי לרונאלדו בכדורגל, כאשר מסי הוא קרי ולברון הוא רונאלדו. אבל זידאן ריגש אותי יותר, לא יכול להסביר למה. בין הישראלים אייל ברקוביץ’ מאוד ריגש אותי, ובטניס רוג'ר פדרר".
שמונה משחקים בלבד
בגיל 30 הפך למאמן הצעיר ביותר בליגת הכדורסל בארץ, כאשר הצעיד את הפועל גליל עליון למקום השני בסיום העונה הסדירה. קטש אומר שבתחילת דרכו כמאמן הוא בכלל לא היה בטוח שיצליח בקריירה החדשה. "בתור שחקן הרגשתי שאני נמצא שם לגמרי", הוא מסביר, "למעשה, תמיד הרגשתי שהכדורסל בחר בי, זה לא אני שבחרתי בו. כדורסל היה הרבה יותר חזק ממני, והשחקן שבי היה יותר טבעי ושלם. כשחקן אתה טוב כמו שאתה. בניגוד לכך, כמאמן יש דברים שפחות באים לי בטבעיות. מה גם שנכנסתי לאימון רק בגלל שהקריירה שלי בתור שחקן נגמרה מוקדם מדי. תפקיד המאמן זה בעצם התיקון שלי".
בקיץ 2007 חזר קטש אל הקבוצה שבה גדל כאשר הוחתם כמאמן מכבי תל-אביב. חצי שנה אחר כך, אחרי שמונה משחקי ליגה בלבד, הוא הודיע על התפטרותו. זו ללא ספק הייתה טראומה אישית ומקצועית קשה עבור מי שעד אז היה רגיל בעיקר להצליח. צביקה שרף, שעוד קודם הוצנח מעליו לתפקיד המנהל המקצועי, החליף אותו. "אחרי הפיטורים נעזרתי בפסיכולוג, פשוט לא הייתי אני", קטש מגלה.
נשארת מכביסט?
"אני לא יודע מה זה אומר".
מיקי ברקוביץ'.
"אני אוהד מכבי נתניה בכדורגל. בכדורסל אף פעם אין לי פייבוריטית. אני לא חווה כדורסל כאוהד רגיל. רואה מהלכים ולא כל כך אכפת לי מי ינצח - מכבי תל-אביב, הפועל ירושלים או הפועל תל-אביב".
מכבי תל-אביב לא שונה מכל קבוצה אחרת מבחינתך?
"כן. אבל מה זה משהו אחר? אתה בסופו של דבר בא לאמן. גדלתי במכבי והיו לי שנים מקסימות שם, התחברתי לאנשים ולקהל אבל הייתי בעוד מקומות שהתחברתי אליהם נפלא. מתקופת האימון במכבי לא נעים לי להיזכר בשום רגע. בירושלים או בהפועל תל-אביב - שגם שם, על פניו, זה לא נגמר בצורה מוצלחת, הייתי אני, הצלחתי להביא משהו - לטוב או לרע. יכול להיות שהיה לי קצת חוסר מזל, אולי הייתי פחות טוב, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל הייתי אני. מכבי זה סיפור שקצת יותר קשה לי. זה לא היה טוב מהיום הראשון, לא היה רגע אחד שהרגשתי שאני שייך לקבוצה. אני עודד קטש ולא הייתי שייך למכבי. זה לא קרה טוב, זה לא היה צריך לקרות. הייתי צריך להגיד לא כבר בסיטואציה ההיא, כשהנחיתו את צביקה שרף עליי".
אפשר להגיד לא למכבי תל-אביב?
"קשה להגיד לא. היכולת שלי באותו רגע לקבל את ההחלטה הנכונה לא עבדה. היום, במצב כזה, אני רוצה להאמין שלא הייתי חוזר על אותה טעות, לא הייתי מקבל הנחתה של צביקה שרף. לא הרגשתי טוב במכבי, לא היו לי אפשרות או סיכוי להצליח. קשה לי היום להיזכר בזה, חוויתי חוויה לא טובה. במכבי לא נהניתי, סבלתי".
אתה רואה את עצמך חוזר למכבי באיזושהי סיטואציה?
"כמו שאני רואה את עצמי הולך למקומות אחרים. אם זה יקרה או לא יקרה זה לא משהו שאני יכול להתעסק בו כי זה לא תלוי בי, אבל החלומות שלי הם לאו דווקא קשורים או עוברים דרך מכבי תל-אביב. החלומות שלי הם לעשות את מה שאני עושה טוב".
היו הרבה שנים שלא הגעת להיכל ביד אליהו.
"בשנים הראשונות לא רציתי להחליף את הזיכרון שהיה לי משם כשחקן. זה היה מיוחד מאוד לשחק ביד אליהו והעדפתי לשמור על הזיכרון".
כמאמן הנבחרת, מבאס אותך שאין ישראלים במכבי?
“אני מאמין שיהיו. את בעיה שאין שחקנים מובילים ברמות הגבוהות. כרגע זה מאכזב".
היית שם ישראלי פחות טוב במקום זר?
"אני לא חושב שזה צריך לקרות".
לשלם את המחיר
ועכשיו הוא מוזנק לעמדת המאמן הלאומי, אחרי הכישלון ביורובאסקט האחרון שהוביל לפיטורים של המאמן הקודם ארז אדלשטיין ולמינוי של קטש. כמו כולם, גם קטש מודע לדימוי שנוצר במשך השנים, שהנבחרת היא בית קברות למאמנים - הראשונים לשלם את המחיר אחרי כל כישלון בטורניר בינלאומי - אבל הוא טוען שהוא לא מרגיש לחץ מיוחד.
"אני מכיר את הסטטיסטיקה, מודע לסטיגמת בית הקברות והגיליוטינה, זה קרה להרבה טובים לפניי ורוב הסיכויים שזה יקרה גם לי. אני לא נמצא כאן כדי להוכיח שאצליח במקומות שאלף אחרים נכשלו. אני לוקח בחשבון שזה עלול להסתיים כמו שהסתיים בעבר. בספורט שלנו יש רמת ציפיות אכזרית ואחרי כישלונות תמיד מגיע העליהום. הייתי מעדיף לחיות כמאמן במציאות ובמדינה שיכולה לחשוב שארז אדלשטיין או אלישע לוי כן יקבלו עוד הזדמנות. מן הסתם, אם כל כך הרבה טובים לפניי נכשלו, אז אולי לא אצלי הבעיה".
אתה לא חושב שארז אדלשטיין נכשל ביורובאסקט?
"זה לא יעשה לאף אחד טוב להיכנס להגדרות. אני לא שותף לעליהום שהיה. זה די צרם לי בזמן אמת. ראיתי את המשחקים ומה שקרה אחרי, וזה לא עשה לי טוב בתור מאמן. אני יודע שלא תמיד המאמן אשם. אם נפעל לתקן את תרבות הספורט שלנו באופן כזה שהיא תהיה מסוגלת להכיל מצב שבו גם כאשר נבחרת נכשלת לא תמיד חייבים להאשים את המאמן, אולי זה יסייע לנו להצליח פעם".
אז אם אתה יו"ר האיגוד, אתה ממשיך עם אדלשטיין?
"מה שאני אומר על אדלשטיין אני אומר גם על אריק שיבק ואלישע לוי. אני רוצה לחיות במדינה שכן מסוגלת לתת למאמן זמן, לבדוק את העבודה שלו לא רק לפי מבחן התוצאה של הטורניר האחרון. משום מה, אף אחד לא טרח להזכיר שהשחקנים המובילים שקיבל אלדשטיין לא היו בכושר הכי טוב. מיד רוצים להוציא את הזעם כלפי המאמן. אני יודע שעכשיו אני נמצא במקום הזה ואני עלול לשלם מחיר אישי".
אז איפה הבעיה?
"בואו נתרכז בהחלטות שקשורות לילדים בני 13, בואו נבדוק מה קורה שם, מצב המתקנים, מצב האימונים. ואז, כשהם יצמחו להיות יותר טובים, נגלה שפתאום ההחלטות יהיו מאוד קלות. תבין, בשבילי כדורסל זה אמנות לכל דבר, בישראל מדכאים יצירתיות. איך שמתייחסים למאמנים ומה שהם מקבלים, המתקנים שבהם הילדים משחקים, ההתנהלות של ההורים. תרבות ספורט עוברת דרך הרבה דברים ואצלנו היא איננה".
אתה מאמן הנבחרת והקפטן שלך מתעצבן על הקהל וזורק את סרט הקפטן, כמו ערן זהבי. איך היית מגיב?
"לא מקובל. מאוד יכול להיות שהוא לא צריך להיות הקפטן של הנבחרת. אני חושב שהוא מצטער על מה שקרה, אני יכול להתחבר לעלבון שהוא חווה, ואני חושב שהיו שם גילויים של חוסר תרבות - מצידו ומצד הקהל. יש לנו נטייה לצפות ששחקן כדורגל או כדורסל יתנהג בסטנדרטים מסוימים, אי-אפשר להתנתק מזה".
דבר כזה היה יכול לקרות גם לך?
"יכול להיות. אבל ייתכן שמה שגרם לי להיות שחקן כדורסל זה לא מה שהניע את זהבי להיות שחקן כדורגל. חייבים להתייחס לדרייב שהוביל אותו לזה. הדרייב שלו זה להוכיח שהוא טוב".
שחקן שאתה בונה עליו במיוחד בנבחרת?
"יובל זוסמן הוא יותר כישרוני ממני. הוא יכול להגיע ל-NBA".
שומע סטטיק ובן אל
הכדורסל הפך את קטש לאדם אמיד כלכלית. "אין תלונות בעניין הזה", הוא אומר. "כסף אף פעם לא הנחה אותי. עשיתי הרבה כסף בגיל מאוד צעיר, מצד שני אני לא איזה טייקון. בכלל, כסף בעיניי זה אוברייטד. זה תמיד נראה כמו החלום הכי גדול שיהיה לך המון כסף, אבל כשתגשים לאנשים את החלום הזה הם יגלו שזה הסיוט של החיים שלהם. כשהגעתי לניו-יורק אחרי שסגרתי בניקס אמרו לי לקחת דירה עם עשרה חדרים. אמרתי, מה אני צריך דבר כזה? מספיק ארבעה חדרים. אבל הסבירו לי ששחקן NBA זה סמל סטטוס וחייבו אותי".
מה אתה חושב על ההתבטאות של עומרי כספי כלפי טראמפ בהקשר של מחאת השחקנים בזמן נגינת ההמנון בליגות המקצועיות בארה"ב?
"זה פחות צרם לי בנושא של כספי. הוא אמר את מה שאמר ואני מכבד כל דעה. היה פעם שחקן טורקי (אנס קאנטר - נ.צ) שהתבטא נגד ארדואן והעיפו אותו מהנבחרת. שם זה נראה לי יותר טעון ומסוכן".
נמצא גם אותך מתבטא פוליטית?
"אני עוד לא בשל לדבר על פוליטיקה. מה שכן צורם לי זה חוסר תרבות. השיח נהיה אלים, ההתלהמות".
מה אתה כן אוהב בארץ?
"כמעט כל דבר שמזכיר לי שאני ישראלי. עצם השייכות. אני אוהב להרגיש בבית. אבל להיות ישראלי זה הרבה מאוד דברים. זה עניין של תרבות וצריך לכבד כל אחד. אני מקשיב הרבה למוזיקה ישראלית. אוהב את אריק איינשטיין, אבל קשה לי לבחור פייבוריט. יש קולות שגורמים לי להרגיש בארץ. גם מזרחית, אייל גולן, עדן בן-זקן, משה פרץ. בסוף אני שומע בעיקר סטטיק ובן-אל בגלל הבנות".
הרגע הכי מאושר שלך ביום?
"הכי קלישאתי. כשאני בא לאסוף את הבנות הביתה".
לפנייה לכתב/ת 
