סוף מסע ההתשה של חולה האפילפסיה
ליאור איבד את יכולתו לעבוד כנהג בעקבות מחלת האפילפסיה ונאלץ למצוא עבודה בשכר זעום. בקרן הפנסיה סרבו לפצות אותו בגין אובדן כושר עבודתו. למזלו הרע גם בית הדין הארצי וגם בית המשפט העליון לא שינו את רוע הגזירה
בגיל 38 תקפה את ליאור מועלם מחלת האפילפסיה ושמה קץ ליכולתו לעבוד כנהג רכב ציבורי כבד. בדוחק רב הצליח למצוא עבודה כאב בית בבית ספר בשכר זעום של 4,500 שקל לחודש לעומת 8,500 שקל שהרוויח כנהג רכב ציבורי כבד.
ליאור פנה לתאגיד הביטוח מנורה. בתמימותו חשב כי הביטוח הפנסיוני לשם הפריש מידי חודש בחודשו חלק ניכר מפרנסתו יסייע לו במחלתו.
אין ספק שאיבדת את כושר עבודתך כנהג רכב ציבורי כבד, הודו מסלקי התביעות במנורה, אבל תודה לאל מצאת לך עבודה ולכן אינך זכאי מאיתנו לדבר.
המחלוקת בין ליאור למנורה הגיעה לבית הדין הארצי לעבודה. השופטות רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן ונטע רות פנו למפקחת על הביטוח במשרד האוצר, דורית סלינגר, ושאלו אותה אם גם לדעתה ליאור לא זכאי לתשלום מהביטוח הפנסיוני למרות שהוא מצליח להשתכר רק מחצית ממה שהשתכר בעבר.
בוודאי שלא זכאי לדבר, השיבה המפקחת לשופטות. המפקחת הסבירה לשופטות כי בשוק נמכרים שני סוגי ביטוח לאובדן כושר עבודה. האחד במסגרת ביטוח פנסיוני והשני במסגרת פוליסת ביטוח. בשני סוגי הביטוחים מבוטח המאבד את כושר עבודתו מוגדר בלשון זהה: "אינו מסוגל לעבוד בעבודתו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו".
בשני סוגי הביטוחים ההתאמה של העבודה האחרת נעשית לפי שלושה תנאים זהים. אלא שבביטוח הפנסיוני רשומה המילה "או" בין התנאים ("השכלתו, הכשרתו או ניסיונו") והיא הופכת אותם לחלופיים. לעומת זאת, בפוליסת הביטוח רשומה האות "וו" בין התנאים ("השכלתו, הכשרתו וניסיונו") והיא הופכת אותם למצטברים. מכיוון שליאור רכש ביטוח פנסיוני והתנאים שם חלופיים, די בכך שעבודתו כאב בית מתאימה להשכלתו (10 שנות לימוד).
אין חשיבות לכך שהיא לא מתאימה להכשרתו כנהג רכב ציבורי כבד ולניסיונו רב השנים בעבודתו כנהג רכב ציבורי כבד. גם העובדה שליאור משתכר כיום משמעותית פחות מעבודתו לפני מחלתו אינה רלבנטית לדעת המפקחת.
אלא שבלהט הטיעון המפקחת לא שמה לב כי גם המשפט הראשון בהגדרה לאובדן כושר עבודה מכיל שני תנאים עם המילה "או" ביניהם: "אינו מסוגל לעבוד בעבודתו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו". אם לפי גישת המפקחת המילה "או" הופכת את התנאים לחלופיים הרי די בכך שליאור מקיים תנאי אחד (אינו מסוגל לחזור לעבודתו כנהג רכב כבד) כדי לזכות בתשלום מהביטוח הפנסיוני.
מעבר לכך, המשמעות שהמפקחת מייחסת למילה "או" מול האות "וו" מנותקת מהמציאות. הסופרים, הפרשנים והשופטים בבית המשפט העליון קבעו בפסקי דין שוב ושוב כי את וו החיבור יש לקרוא לעיתים כ-"או" ואת המילה "או" יש לקרוא לעיתים כ-וו החיבור. הכול לפי ההקשר ותכלית הטקסט בו הם מצויים.
כדוגמא השופטים מרבים להביא את האיסור המקראי "מכה אביו ואמו מות יומת". האם מישהו העז אי פעם לטעון כי בגלל האות "וו" שבין אביו לבין אמו חל האיסור רק על הכאת שני ההורים יחד ולכן מותר להכות כל הורה בנפרד? הוא הדין באיסור המקראי "ארור שוכב עם אחותו בת-אביו או בת-אמוֹ". האם בגלל המילה "או" שנמצאת בין בת-אביו לבין בת-אמו האיסור על גילוי עריות אינו חל כאשר מדובר באח ואחות מאותם הורים?
לא זו אף זו: לפי עמדת המפקחת, מבוטחים חסרי השכלה תמיד יהיו מופלים לרעה. הם לעולם לא יזכו בתגמולי ביטוח כי חברת הביטוח תוכל לשלוח אותם לכל עבודה שלא דרושה בה השכלה ומגוון העבודות שלא דרושה בהן השכלה הוא אינסופי.
כך לדוגמא איש עסקים מוצלח חסר השכלה שיאבד את כושר עבודתו כתוצאה מאירוע מוחי יוכל תמיד להישלח לעבוד במחסום בחניון. לעומת זאת רופא או שופט רוכשים את כושר עבודתם גם בהשכלה גם בהכשרה וגם בניסיון. אם הם יעברו חס וחלילה אירוע מוחי לא תמצא לעולם עבודה מתאימה אחרת בשבילם והם תמיד יזכו בתגמולי ביטוח. עמדה זו סותרת את הבסיס לביטוח הפנסיוני שהוא עקרון השוויון בין המבוטחים.
הצדק מחייב תיקון
נחזור אל ליאור. שלוש השופטות בבית הדין הארצי לעבודה הלכו שבי אחר עמדת המפקחת ופסקו נגד ליאור. אולם הן הבחינו בתוצאה הקשה שגורם פסק דינן לא רק לליאור אלא גם למיליוני מבוטחים אחרים. הן יצאו לפיכך בהמלצה שהמפקחת תודיע למבוטחים כי הביטוח הפנסיוני יתברר כשוקת שבורה כאשר "מצב בריאותם ימנע מהם להמשיך לעבוד בעיסוקם הספציפי ויגרום לירידה בהכנסתם".
ליאור לא ויתר ופנה בעתירה לבית הדין הגבוה לצדק. נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות דחתה את עתירתו של ליאור על הסף בנימוק השגרתי הסתמי שלא נפלה בפסק הדין "טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה".
ואני ברשותכם מבקש להביע צער על שבית המשפט העליון החמיץ את ההזדמנות לתקן טעות משפטית מהותית אשר הצדק לא רק דורש אלא מחייב את תיקונה. חריצת גורלות של מיליוני מבוטחים בהתבסס על פרשנות מילולית שאין בה כל ממש והמולידה עוול, לדעת השופטות עצמן, בוודאי מחייבת את התערבות בית המשפט הגבוה לצדק.
העובדה, לדעתי, שיש כאן טעות מבצבצת למעשה גם מתגובת המפקחת לעתירתו של ליאור. כזכור שופטות בית הדין הארצי המליצו כי המפקחת תיידע את המבוטחים שהכיסוי לאובדן כושר עבודה בביטוח הפנסיוני נחות לעומת אותו כיסוי בפוליסת ביטוח.
והנה הפלא ופלא המפקחת הודיעה לנשיאת העליון שבכלל אין צורך ליידע את המבוטחים בדבר נחיתות הביטוח הפנסיוני. "בעקבות הערת בית הדין הארצי ערכה רשות שוק ההון בדיקה שהעלתה כי במקרים שבחנה הרשות לא נמצא שוני בתוצאה בין מצב שבו דובר בקרן פנסיה לבין פוליסת ביטוח".
מתשובת המפקחת עולה כי למעשה תאגידי הביטוח לא טיפלו עד כה בצורה שונה בתביעות המוגשות בשני סוגי הביטוחים. כך לדעתי, עולה הרושם שמישהו ניסה במקרה של ליאור ב"שיטת מצליח" לייצר שוני והצליח לו. כמה עצוב שאין מישהו שם למעלה שיגן על מיליוני המבוטחים המשלמים מידי חודש בחודשו קרוב לעשרים אחוז משכרם לביטוחים הפנסיוניים.
לפסק הדין המקורי המלא בבית המשפט העליון לחץ כאן .
לפסק הדין המקורי המלא בבית הדין הארצי לחץ כאן .
לפנייה לכתב/ת 
