אופטימיות ונחמה: יצחק מתפלל על אשתו

וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהֹוָה

בכל שנה, בשבתות בהן מטיילות 'פרשות השבוע' בסמטאות האפלות שבין עקידת יצחק לחייו העקבוביים של יעקב, מתקיים בתנועה שלנו, התנועה הרפורמית בישראל, טקס הסמכת הרבות והרבנים החדשים.

השנה ההתרגשות גדולה במיוחד שכן זהו המחזור המאה, ועם סיום הטקס נוכל לציין בשמחה ש'מצאנו מאה שערים, ה' ברכנו' ומדינת ישראל זכתה במאה רבות ורבנים רפורמים שפועלים לשינוי האקלים הדתי והחברתי בארץ.

העגלה המלאה בצרות

לא אחת אני זוכה לגערות מחברות בבית המדרש של הטוקבקים: "את מודעת לזה שאת כל שבוע מקנטרת את התורה ולומדיה?" (טוקבק 97 משבוע שעבר) או טוקבקיסט בשם 'המלאך' (טוקבק 102 גם כן משבוע שעבר) שכתב לי "מי שמדבר בגנאי התורה הקדושה סופו להיפגע על ידי בורא עולם" ועוד תגובות בסגנון זה.

לרגל הנזיפה שהתגברה השבוע, ולרגל שמחת ההסמכה, אמרתי לעצמי: אעשה רשימה של נושאי הפרשה, ובוודאי אמצא ביניהם גם רגעי אופטימיות ונחמה, ללטף את הנפש היגיעה בערב שבת.

אמרתי ועשיתי – ובפינה לשיפוטכן אני מגישה את רשימת נושאי הפרשה:

יצחק מתחתן עם רבקה; יצחק מתפלל על עקרותה של רבקה; הבנים מתרוצצים בקרבה של רבקה והיא דורשת את אלוהים; עם צאת הבנים מהרחם נגלה המאבק ביניהם ויעקב אוחז בעקב אחיו הבכור – עשיו; ההבדלים בין הילדים מעמיקים; עשיו מוכר את בכורתו ליעקב (בפעם הראשונה); יצחק יורד לגרר ומציע את אשתו למלך גרר, כפי שעשה אביו לשרה; יצחק מצחק את רבקה באוהל (כנראה כפי שלא עשה אביו עם שרה); יצחק חופר בארות ומנהל סביבן מאבקים; עשיו לוקח לעצמו נשים וההורים לא מרוצים; רבקה מתמרנת את יעקב לגנוב (בשנייה) את בכורת עשיו מאביו העיוור. התמרון מצליח והבכורה נגנבת; עשיו רוצה להרוג את יעקב ויעקב בורח לבית משפחת אמו (לאחר תמרון נוסף של אימא); עשיו לוקח אישה שלישית; סוף הפרשה.

כן, אפשר למצוא נחמה

אבל בדוחק. בפינת הנחמה השבועית ניצבת בגאון תפילת יצחק על עקרותה של אשתו. בניגוד לאביו שהתעלם מעקרות שרה, וכשהתבשר על הלידה המאוחרת ביקש מאלוהים "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" וכך ניסה לבטל את ברכת הפוריות המאוחרת של שרה, ובניגוד ליעקב, בנו, שכעס על רחל ואף נזף בה: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן", יצחק מתפלל עבור רבקה. זה מרגש ומלמד, אך בכך תמו להבנתי סיפורי המופת של הפרשה.

יתר על כן, מופתים נמצאים פה ושם בסיפורי האימהות והאבות אך הליבה של סיפורי התורה היא חוסר השלמות והביקורת על התנהלות הדמויות. למרות רגעי המופת הבודדים – חיי הנישואים של כל האימהות והאבות בעייתיים ביותר, על ההורות – אין מה לדבר, ובסיפורי האחים – מקין והבל ועד יוסף ואחיו - אין יותר מדקה קצרה של נחמה.

הסמכת הרבה רינת צפניה

עשי לך רבה

אולי רק אני ביקורתית, אמרתי לעצמי, ופניתי אל שתי המוסמכות הטריות שלנו, אל הרבה רינת צפניה (המכהנת כרבת קהילת שהם) ואל הרבה ליאורה אזרחי-ורד (המכהנת כרבת קהילת 'ניגון הלב' בעמק יזרעאל) בבקשה לתרום לטור זה את ביכורי דרשותיהן לפרשת השבוע, וזה מה שיצא.

זוגיות במשבר אתגר הפוריות

רינת, שהיא גם יועצת חינוכית, משווה בין התמודדות שני זוגות ההורים הראשונים לנוכח משברי העקרות: "יחסו של יצחק לרבקה הוא מעין בבואה לחיי אמו האהובה והכאובה שרה. "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו", והינה גם רבקה עקרה כמו אמו שרה. אבל יצחק שגדל בצל סיפור עקרותה של אמו, וראה כמה היא כמהה לחמלת אביו אברהם ולא זכתה בה, רצה להיות שונה.

הוא יהיה שם עבור אשתו, הוא יתפלל למענה ולא רק למענו, הוא יתפלל ראשית למענה ואחר כך למענו. הוא לא יציע וגם לא יקבל הצעה ללקיחת שפחת אשתו – הוא כבר מכיר את הדינמיקה המעוותת של משפחה שכזו.

יצחק הוא הבן המושלם – הוא למד את סודות האישה , הנשיות והאימהות מאמו שמתה מרירה אך העבירה לבנה את הרגישות הנכונה, עם תובנות אלו הוא ורבקה מציעים מודל אחר לזוגיות במשבר".

הסמכת ליאורה אזרחי

אין די אהבה בעולם?

ליאורה קוראת בפרשה על מנת להאיר על שורשי הקנאות והמלחמות: "פרשת תולדות מתארת ניגודים ומאבקים רבים: יעקב מול עשו, יצחק מול רבקה, יצחק מול אבימלך, עבדי יצחק מול רועי גרר. כולם נאבקים על משהו - על אהבה, על הבכורה והברכה, על מים, על החיים. אף אחד לא מסוגל לראות את האמת - יש די אהבה, די ברכה ואפילו די מים ובארות לכולם.

אילו רצו יכלו יצחק ורבקה לברך ולאהוב את שני בניהם. כמה כואב שאנשים לא מבינים שיש מספיק לכולם. במדרש מתחדש כותבת חגית רפל שכל עוד התפללו יצחק ורבקה בנפרד לילד, אלוהים לא נענה לבקשתם.

רק כאשר הם התקרבו זה לזו וראו כל אחת ואחד מהם את השני בחולשותיהם הם יכלו להתפלל באמת:"קיימו וקיבלו עליהם לחיות באהבה, באחווה, בשלום וברעות עם מומים שבהם. ונגולו רחמיהם זו על זה וזה על זו. ויש אומרים: מאותו גם רחמים שאב יעקב תעצומותיו, לגול את האבן הגדולה מעל פי הבאר. ('ותהר רבקה' " בתוך: "דרשוני: מדרשי נשים").

כרבה אני רוצה לסייע לחידוד ההבדל בין בעלות לשייכות ולהזכיר לנו שיש מספיק אהבה, מספיק ברכה, מספיק מים ומספיק תורה לכולם.

אני יפה?

בלב מלא תודה אני קוראת את דברי התורה של הרבות החדשות שלנו, ושמחה לגלות את הנתיבים העצמאיים שהן בחרו ושהן לא נפלו במלכודת הליטוף העצמי. התנ"ך שלנו, על כל מורכבותו וההבדלים שבין ספריו השונים, הוא מופת של ביקורת עצמית. התנ"ך לא מתפלש במי אָפְסָיִם של שביעות הרצון המוסרית – כל גיבורותיו וגיבוריו נופלים בבורות רוחניים וכל מערכות היחסים מסתבכות ומאתגרות את הדמויות. לזכותם של חכמי התלמוד יש לציין שגם הם מיעטו להחליק למלכודות דבש והרבו לבקר את עצמם ואף את גיבורות וגיבורי המקרא.

זה לא אני, זאת התורה

תשתית המסורת שלנו היא ביקורת עצמית ואני תוהה מדוע בנות ובני דורנו מסרבים לחבור לחוויית הלימוד המסורתית שיסודה ביקורת עצמית וביקורת על 'גדולות וגדולי האומה'. מתי ועל שום מה נולד תחביב הטפיחה העצמית על השכם?

אין מוסר בלי מאבק מוסרי

חברה שרוצה לחיות חיים מוסריים חייבת לעודד חשיבה ביקורתית. לשלטון ולמנגנוניו יש נטייה קבועה להתנוון ולהשחית, ועל כן חברה שלא פוקחת עין על ראשיה, שריה ויועציה, הופכת במהירות לכלי שרת בידי שלטון רשע. אין דרך אחרת. מנהיגות לעולם תושחת ועל כן הקהילה חייבת לעמוד על המשמרוללמד את עצמה לחשוב באופן ביקורתי.

מתק שפתיים, דברי חלקות וחינוך להערצת העבר, הם כדורי ההרדמה שמחלק לנו השלטון (הפוליטי והדתי כאחד) את הכדורים האלה אסור לנו לבלוע.

רפורמה שמרנית

במובן זה, של חינוך לביקורת עצמית, התנועה הרפורמית היא לגמרי שמרנית, ואני מתבוננת על המוסמכות והמוסמכים החדשים ומברכת 'ברכת הגומל'.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בטוקבק 132 כתבה לי אנונימית (ממי את מתחבאת יקירה?) "הרפורמים אינם זרם ביהדות - הם זרם מחוץ ליהדות. התורה היא אמונה ומתוך כך קיום מצוות. הרפורמים אינם מאמינים בתורה, כלומר שהתורה שבכתב ושבעל פה היא מן השמים, אלא המצאת בני אדם. וכן אינם מקבלים עול קיום מצוות, אלא בוחרים מה שמוצא חן בעיניהם. לכן הם מחוץ ליהדות, מחוץ לתורה. ודאי הם יהודים, אך יהודים בלי יהדות. הזרם הזה הוציא יהודים רבים מחוץ ליהדות, להתבוללות, לנישואי תערובת".

בסרטון המצורף אני מתייחסת לטענותיה.