על הגב של השחקנים / מליניאק
היורוליג ופיב"א מנסות להחזיק את הקבוצות כבנות ערובה במלחמה ביניהן – אבל לפחות בסיבוב הנוכחי מכבי ת"א והאיגוד החליקו את הנושא. וגם: על חוקי מרפי בכדורסל והלא-ריבאונדר מריאל מדריד
המלחמה בין היורוליג לפיב"א התגלגלה עד לפתחנו. ביום שישי יתקיים המשחק הראשון של הנבחרת במסגרת מוקדמות גביע העולם, יום אחרי שמכבי ת"א תשחק בברצלונה. מכבי הייתה יכולה להחזיק באיתי שגב, יובל זוסמן וג'ייק כהן, ואיגוד הכדורסל היה יכול להתעקש לצרף אותם לנבחרת, והסוף ועדות משמעת ובלגן. אולי זה מה שהיורוליג ופיב"א רצו שיקרה – להחזיק את השחקנים והקבוצות כבני ערובה במאבק השליטה ביניהן, אבל זה לא קרה.
במלחמות אין מנצחים. אפשר לחייב שחקנים להופיע לאימונים ולמשחקים, אי אפשר לחייב את המאמן לזמן שחקנים. כך, לפחות למראית עין, לא היה באופן רשמי שום משא ומתן בין מכבי ת"א לאיגוד הכדורסל, ועודד קטש הזמין רק את כהן וויתר על שגב וזוסמן.
אף אחד לא ניצח, אף אחד לא הפסיד, והכל בסדר. הייתה שיחה בין מכבי ת"א לאיגוד הכדורסל, לא לפרוטוקול. אם לפני היורובאסקט כרם משעור וכהן הלכו עם הראש בקיר, סירבו להתייצב לאימונים והגיעו עד לוועדת משמעת, עכשיו זה נסגר בשקט. אפשר להניח שלמכבי ת"א היה קל יותר לוותר על שגב וזוסמן כשמאמן הנבחרת הוא עודד קטש, פרשן משחקי היורוליג שלהם, ולא ארז אדלשטיין שפוטר אחרי שני משחקים באירופה. אדלשטיין לא הזמין את משעור וכהן בשביל לעשות דווקא. הסטטוס של כהן השתנה בינתיים ממתאזרח לישראלי, ובכך הפך לשחקן מפתח.
יכול להיות שהיה שיקול נוסף להעלות את שגב בחמישייה נגד חימקי, ולשתף את זוסמן 28 דקות נגד נס ציונה, ובכך לרמוז שהם לא שחקנים שוליים שמכבי יכולה
לוותר עליהם.
בזמן הלא נכון
חוקי מרפי קובעים שאם משהו עלול להשתבש הוא ישתבש. פיתוח של חוקי מרפי קובע שאם הכל בסדר - סימן שמשהו לא בסדר. במוצאי שבת הלכתי לראות את הפועל ר"ג/גבעתיים נגד קריית־אתא. המשחק הוקדם כדי לאפשר לרוברט גלן לשחק עם נבחרת הרפובליקה הדומיניקנית במסגרת מוקדמות גביע העולם. גלן, אתלט גדול ושחקן מצוין, התרומם גבוה, נחת לא טוב וסובב את הברך. למשחק הנבחרת שלו הוא לא יגיע, בתקווה שלא גמר את העונה.
הגעתי הביתה וראיתי את אשדוד נגד חולון. תשע שניות לסיום הרבע הרביעי, סק הנרי מאשדוד כידרר מחוף לחוף בדרך לסל ניצחון קל, אבל השופטים שרקו נגדו לעבירת תוקף על תמיר בלאט. בלשון המעטה, זו הייתה שריקה שנויה במחלוקת. בפועל השופטים לקחו מאשדוד סל ניצחון בטוח. המשחק הלך להארכה, במהלכה נחת בלאט על הפרקט תוך ריצה לאחור וסובב את הברך. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי: חבל שהשופט לא שרק דקה קודם לעבירה נגד בלאט, כי אז חולון הייתה מפסידה אבל תמיר לא היה נפצע בהארכה.
פציעות הן חלק מהמשחק. אני לא מכיר שחקן שלא עבר פציעות בדרגת חומרה זו או אחרת. כשהקרסול או הברך שהביאו אותך לטופ כאילו בוגדים בך, אתה הופך בשנייה אחת ממלך העולם לכלום ושום דבר. שום אימון לא מכין ספורטאי לשנייה הזאת, בה האצבע נשברת ומזדקרת בתשעים מעלות כלפי מעלה, או הרצועה בברך נקרעת. הטראומה היא נפשית ורגשית, לא פחות מפיזית.
פציעות באות תמיד בזמן הלא נכון. הקריירה של תמיר בלאט בנסיקה. אחרי שנבחר לחמישיית המצטיינים באליפות אירופה עד גיל 20, הוזמן לנבחרת. בחולון הוא קיבל את המפתחות מדן שמיר, ואחרי שטו הולוויי נפצע, בלאט הפך לפליימייקר פותח של הקבוצה. החדשות הטובות: הפציעה של בלאט לא חמורה כפי שחשבו. החדשות הרעות: שלד של אדם לא תוכנן כדי שיהיה מסוגל לספוג זעזועים מעשרות נחיתות של גוף כבד מגובה מטר.
חדרי כושר לא נועדו רק לחיטוב הגוף. חזקו את השרירים!
עד לשנייה האחרונה
המשחק בו אירחה מכבי ת"א את בני הרצליה במחזור השני זכה לתשומת לב רק בגלל אירוע זניח כמה שניות לפני הסיום. התוצאה הייתה כבר 61:77 למכבי, ובמצבים בהם המשחק מוכרע ואין להפרש משמעות שחקנים מפסיקים לשחק ברבע הדקה האחרונה. פייר ג'קסון עמד והעביר זמן בכדרור באמצע המגרש, השחקנים כבר לחצו ידיים, ופתאום נבן ספאחיה צעק לג'קסון שיקלע עוד סל.
ג'קסון פרץ לסל, אחד המגינים עצר אותו בפאול, ומיקי גורקה לקח פסק זמן שנועד למחות על העלבון. ספאחיה הסביר לאחר המשחק שהתכוון לחנך את שחקניו להמשיך לשחק עד לשנייה האחרונה, שבעיקרון זהו מסר נכון, אבל לירות במי שכבר הרים ידיים זו לא הדרך להעביר אותו.
מי שרוצה לשנות את הכללים הלא כתובים, שיודיע מראש והכל בסדר, אבל לפחות שיתמיד בעצמו לשחק לפי הכללים החדשים. נגד אנאדולו אפס מכבי ת"א פיגרה ב־10־8 נקודות, אבל במקום לשחק עד לשנייה האחרונה, כפי שמורים הכללים החדשים, השחקנים של ספאחיה הפסיקו לשחק, חטפו מטר שלשות ונתנו לטורקים לעלות ל־20 הפרש. יומיים אחר כך במוסקבה מכבי הובילה, והשחקנים המשיכו לתת גז עד לשנייה האחרונה וניצחו 69:77.
החוכמה היא לשחק עד לשנייה האחרונה כשאתה מפגר, ולא כשאתה מוביל ב-20 הפרש.
הספורט הלאומי
אחרי הניצחון של מכבי ת"א על ריאל מדריד כתבתי שפבלו לאסו לא הפנים שהוא הולך לשחק נגד קבוצת הריבאונד הטובה ביורוליג ובלי הריבאונדר מספר 1 שלו – גוסטבו איון. איון לוקח בממוצע 8 כדורים חוזרים למשחק ביורוליג, ופליפה רייס (העונה 3.6 ריב') הוא סנטר נפלא, אבל לא ריבאונדר שיכול למלא את החלל מול מכבי, ששחקני החוץ שלה משיגים 3.3־2.3 ריבאונדים למשחק.
למחרת חטפתי מבול של הודעות ואימיילים מלגלגים, שהזכירו לי ששבועיים קודם הוענק פרס לרייס, הלא-ריבאונדר, אחרי ששבר את שיא הריבאונדים ביורוליג, 1,604 כדורים חוזרים. פדיחה? לא ממש.
חיפוש שגיאות הוא ספורט לאומי, ויש קוראים שעושים גוגל על כל מילה ומחפשים שגיאות. זה בסדר. רייס אמנם מחזיק בשיא הריבאונד ביורוליג, אבל מדובר בתוצאה שהצטברה החל מעונת 2000/1 ונמשכת 14 עונות. היו לו עונות של שמונה ריבאונדים בממוצע למשחק, אבל לפני 6, 9 ו־12 שנים. למה זה רלוונטי למשחק שהתקיים בשבוע שעבר, בו אלכס טיוס וג'ונה בולדן לקחו 7 ריבאונדים, דשון תומאס ונוריס קול 5 כל אחד, מייקל רול ודיאנדרה קיין 4 כ"א, וריאל הובסה מתחת לסלים 53:33?
אגב, רייס קלט נגד מכבי שני כדורים חוזרים. שניים! אבל למה לקלקל סיפור טוב עם עובדות?
לפנייה לכתב/ת 
