וונדר וומן
מבחורה שברירית וחסרת ביטחון הפכה אשמורת משעל (26) לחיית מרתונים שסיימה מסלול מפחיד של 200 ק"מ, ולבעלת חברה מצליחה בניו יורק: "90 אחוז מריצה זה כוח נפשי, אני רצה מהראש ומהלב"
עבור רבים המילה מרתון מתקשרת לרביצה על הספה מול המסך והשלמת פערים של "משחקי הכס". אשמורת משעל (26) מגדירה עצמה מרתוניסטית סדרתית, אבל במקרה שלה המציאות עולה על כל פנטזיה בדיונית.
כנערה, משעל בכלל לא אהבה לרוץ, אפילו סלדה מהרעיון. בעיצומו של משבר בחיים ובתמיכת בן זוגה של אימה, היא החליטה לפרוץ את המחסום ובגיל 19 נרשמה למרתון הראשון שלה, בירושלים, ששינה את חייה. היא נדבקה בחיידק האתגרי ולקחה את עניין הריצה כמה צעדים קדימה. סליחה, כמה מיליוני צעדים קדימה.
מבחורה שברירית וחסרת ביטחון הפכה משעל תוך שנים בודדות לחיית מרתונים (תשעה עד היום). גולת הכותרת מבחינתה: מסלול מפחיד באורך 200 ק"מ (!) במסגרת אולטרה-מרתון סובב העמק, כמעט 40 שעות במהלכן בחנה את קצה גבול היכולת שלה. "כמו בחיים, אני מסמנת לעצמי מטרה ארוכת טווח ועומדת בה, זה הרעיון", היא מספרת. "בכל תחרות אני מגדילה את המרחק, והעיקר לסיים את המסלול. לזמן אין משמעות, אני לא ספורטאית מקצוענית".
מה הגוף עובר בזמן הזה?
"זה גלגל רגשות. משמחה, התרגשות, אושר ועד למצבי קיצון בצד השני – דיכאון, בכי, חרטה, פחד. בריצה אתה עם עצמך, זה לא כמו בכדורגל או בכדורסל. בנקודת ה-185 ק"מ הייתי בטוחה שאני פורשת. אמרתי שאין מצב, אני לא מסוגלת. שתבין, 15 ק"מ לסוף. זה מטורף. אתה אוכל בהליכה. בשלב מסוים לא מסוגלים להכניס כלום לגוף. הגוף דוחה הכל ואפילו מקיאים. נגמרים לך מקורות האנרגיה ואז מגיעה נקודת השבירה. איך ממשיכים? בסופו של דבר מבינים ש-90 אחוז מריצה זה כוח נפשי".
איך הכל התחיל?
"בן הזוג של אימא שלי, איש ברזל ומרתוניסט, הכניס אותי לזה בגיל 17. הוא הרגיש שיש לי יכולות ושאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי. היה לי חלום לרוץ מרתון, למרות שלא האמנתי בעצמי, והוא החליט לקחת אותי יד ביד ולהפוך את זה למציאות. הוא התחיל לאמן אותי בריצות הארוכות: 5 ק"מ, אחר כך 10 ק"מ, וכן הלאה. הרגשתי שאני בעננים כי השגתי את הבלתי אפשרי מבחינתי. אחרי שנתיים של אימונים נרשמתי למרתון ירושלים. אנשים לא האמינו שאני מסוגלת להצליח. אמרו שאני חלשה מדי לזה. אני אגלה לך סוד, אין לי בכלל שרירים. אני רצה מהלב, מהראש".
לא רק על המסלול, גם הקריירה של משעל קיבלה תאוצה לאחר שהפכה למדריכת קבוצת הריצה של צה"ל ושל עמותת "אתגרים". בהמשך הקימה מועדון רצים משלה, בו העסיקה מאמנים, יועצים מנטליים ואפילו פסיכולוגים. "המטרה שלי הייתה להעביר את ההעצמה שרכשתי כרצה לאנשים אחרים".
כיום, לאחר תשע שנות קואוצ'ינג, הישגים באולטרה-מרתון ולימודי פסיכולוגיה, משעל כובשת את מנהטן עם תוכנית חדשה שהגתה – 12 צעדים לפיתוח עסקי וגיוס משקיעים עבור חברות סטארט-אפ. הרעיון הוא להשוות בין היבטים בריצה ארוכה לבין השגת יעדים ארוכי טווח בעולם העסקים: תכנון, ניהול משברים, הסתגלות לשינויים, עמידה בלחץ ובתנאי אי-ודאות. במקביל היא משתתפת באולטרה-מרתונים הקשים ביותר בארה"ב.
מה המסר שאת מעבירה דרך הריצות הארוכות?
"במרתון אתה נתקל בקיר, כמו בחיים. השרירים שלך מתים, אתה רוצה לפרוש, פיזית אתה לא יכול להמשיך. הרעיון הוא לגייס את המשאבים הפנימיים כדי להמשיך קדימה. הכל בראש. הבנתי שאני יכולה לעשות הרבה יותר ממה שאני מסוגלת. רציתי לבדוק מהי נקודת המקסימום שלי מבחינת הפוטנציאל דרך המסעות הארוכים. אתה כל החיים חי בתחושה שאתה מסוגל להצליח רק עד רמה מסוימת, ואז אתה מבין שאתה שווה יותר. לא משנה כמה עשיר אתה, כמה יפה אתה, כמה חכם אתה - אם יש לך את היכולת שבונה אלופים, אתה יכול להגיע לשיאים שלך. הפואנטה היא להתמקד במה שאתה יכול לעשות כדי להצליח".
היו פציעות?
"אחרי חמישה מרתונים נרשמתי למרוץ של 100 ק"מ ב'סובב עמק'. במשך חודשיים כל שבוע הייתי רצה מרחק של מרתון לבד בפארק. ואז, חודש וחצי לפני התחרות, נפצעתי בברך. אכלתי מלא קש בשביל להגיע לנקודה הזו - והכל נעצר. אמרו לי 'תפרשי', אבל כל כך חיכיתי למרוץ הזה. אמרתי, פשוט ארוץ יותר לאט. ואכן, חצי מהמרחק צלעתי, אבל לא היה לי ספק שאסיים אותו. הזמן לא היה חשוב, החלום היה רק לחצות את קו הגמר ועשיתי את זה".
ולא הסתפקת ב-100 ק"מ.
"רציתי לבחון את הגבול שלי שוב. שמעתי שיש מרוץ שנקרא 'י-ם אל ים' – 144 ק"מ מירושלים לתל אביב. זה מדהים. תחשוב שאתה מתחיל בהרי ירושלים ומסיים בנמל יפו. זה היה נורא רוחני בשבילי – חוויה מטורפת. לקח לי 24 שעות וסיימתי במקום השני. פתאום אנשים התחילו להתעניין בי ולראיין אותי. הבנתי שלא מדובר רק בי, זה משהו שמלהיב כל כך הרבה אנשים. תחושת סיפוק אדירה".
לפנייה לכתב/ת 
