מיהו הצעיר שקיבל את תרומת הלב מבני שנהרג?

נוהגת בכביש המתפתל לביתה של ענת, הנמצא על גבעה בעיירה כפרית. הדופק שלי בעלייה ככל שאני מתקדמת לביתה. ענת שכלה את בנה, איתי, לפני כשנה. בשיחות הטלפון שקדמו לביקור, שעסקו בעיקר בתיאום ציפיות, רמזה לי שהיא יודעת כי את ליבו קיבל נער בן 16.

רציתי שהדרך תתארך ותתארך ולעולם לא תסתיים. איך אוכל לספר לה שאת הלב של בנה קיבל גבר מבוגר, מבוגר אולי יותר מהוריה. היא מחכה לביקור שלי, משתוקקת למוצא פי, לשמוע על הנער שחייו ניצלו בזכות הבן שלה.

זו לי הפעם הראשונה שאני יוצאת לביתה של משפחה שתרמה איברים כדי למסור פרטים על אודות מושתלים. זהו מידע שאנחנו נוהגים בדרך כלל למסור בטלפון - את גיל הנתרמים ואת מגדרם, בן או בת, גבר או אישה.

הפעם חרגתי ממנהגי, מאחר שחששתי שהאכזבה של ענת תהיה כל כך גדולה ותעיק עליה ואולי אף תגרום לה להתחרט במידה מסוימת על שהחליטה לתרום את איבריו של בנה. היה לי חשוב להיות נוכחת, לתמוך.

חותמים עכשיו:

לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן

לתמוך בה בזמן הגילוי של זהות המושתל(צילום: shutterstock)

להתאים את השיחה למציאות שנוצרת במפגש

נכנסתי לביתה. היינו רק שתינו, בעלה היה בעבודה ובנה הגדול היה בבית הספר. בראשי חישבתי עוד כמה דקות נותרו עד שאצטרך למסור לה את המידע. היו אלו הדקות הבודדות של קבלת הפנים. שאלות הנימוס של '"איך עברה הדרך" ו"מה את שותה", ו"בואי נשב לנו בפינה הזו".

עכשיו הגיעו השאלות שלי, מה שלומה ושלום בעלה והילד הבכור והוריה. הבטתי בתמונה המשפחתית שהייתה מונחת על השולחן, ממוסגרת. ענת הצביעה על הדמויות אחת-אחת, תיארה והכירה לי את בני משפחתה ואת איתי שאיננו. תמונה מטיול בחורף האחרון.

החזקתי את ידה של ענת וסיפרתי לה על מושתלי הכליות והכבד. ריאות לא לקחו כי הן נפגעו בתאונה. עיניה נפקחו, חיוך עלה על פניה ונראה שהיא מרוצה עד כה - ילדים וצעירים זכו בהשתלה מהאיברים של בנה.

ענת אמרה שהיא כבר ממש מחכה לפגוש את מושתל הלב. לשמוע את פעימות הלב שלו, של איתי שלה. מה אני עושה עכשיו עם המידע, ועוד מתברר שענת הגביהה ציפיות, היא כבר רוקמת לה תסריט של המפגש עם הנער המושתל.

לא הכנתי מילים מראש. לעולם אינני מכינה משפטים או מילים. אני ממתינה לסיטואציה עצמה ומחליטה באותו רגע מה מתאים לומר. קוראת את שפת הגוף, לומדת את המילים שלא נאמרות, חשה את האווירה ואז זורמת. המילים נאמרות מעצמן.

הניסיון מלמד אותי שטקסטים שלמדתי בעל-פה לפני סיטואציות קשות או מביכות, מרגשות או שמחות, לעולם לא ייצאו אותנטיים ותואמי המצב.

זהו. הגיע הרגע, אהיה ישירה. לא סיפורים סחור-סחור, הרי כבר כמה ימים שענת מחכה לרגע הזה.

ומה שאמרתי לענת היה כך: "את יודעת, את הלב שלך קיבל עודד. הוא סבא לילדים וגם לילד בן 14, קרוב בגילו של איתי. את חשבת שמושתל הלב הוא בן 16, אבל כנראה התחלפו הספרות. הוא בן 61".

ראיתי סימני הפתעה על פניה של ענת. הגברתי טיפה את לחיצת היד, ניסיתי לשדר ביטחון ועוצמה. עכשיו היה תורה של ענת להפתיע אותי. בתוך דקה או שתיים התאימה את עצמה למציאות החדשה במקום זו שדמיינה לה. היא שאלה היכן הוא גר וכמה נכדים יש לו ואמרה ושזה ממש נהדר שאיתי שלה הציל סבא לילדים.

ענת לא המתינה לתשובה ורצה בחיוך רחב של רווחה להתקשר לאימהּ ולבשר לה.

ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות