"ניסיתי להאיר את אחמד כאדם ולא כאויב": אהוד בנאי והפליטים חוגגים 30
אהוד בנאי מסרב להתרפק על הנוסטלגיה. למה? כי ההווה העגום עליו שר באלבום הבכורה מרגיש לו כיום רלוונטי יותר מתמיד. "הגזענות עלתה, אנחנו עדיין לא מקבלים את הערבי", הוא אומר בריאיון לציון 30 שנה ל"אהוד בנאי והפליטים" שאילץ מדינה שלמה להביט לעצמה בפרצוף - ואת האאוטסיידר בן ה-30 פלוס להתמודד עם פחד הבמה, שם המשפחה המחייב והכישרון הענק שהיה צריך להישמע
בניגוד לרוח הזמנים, שתי ההופעות בהן צוינו השבוע 30 שנים לצאת אלבום המופת "אהוד בנאי והפליטים" היו כל דבר פרט לחגיגה של נוסטלגיה. "אני לא טיפוס נוסטלגי, ממש לא בענייני נוסטלגיה, בכלל לא", אומר בנאי, אף שעיסוקו בעבר כחלק מיצירתו החל כבר שם, באלבומו הראשון מ-1987 - עם השיר "זמנך עבר".
מפתה לקשר בין הביקור החלומי ההוא בבית הספר התיכון לבין השיבה לפליטים ושובם לבמה, אך בנאי מדגיש: "העבר מעניין אותי בגלל שהוא חי היום, בגלל שהוא רלוונטי היום. גם אם אקח דוגמה מתחום אחר לגמרי, נגיד היסטוריה יהודית - אם אתה חוגג את יציאת מצרים זה לא נוסטלגיה למה שקרה לפני 3,500 שנה או 4,000 שנה. יש לזה משהו שהוא רלוונטי לעכשיו. לא שאני משווה חס ושלום, אבל הפליטים הם רלוונטיים, ומבחינתי לא רק הם - אני סוחב איתי את הנער שהייתי, את הבחור שהיה בבית הספר התיכון, את וקסמן, רוזמן וכל החבר'ה האלה. זה משהו חי".
די מדהים לחשוב כמה האלבום הזה עוד רלוונטי. הנושאים שהעלית כאן עדיין בוערים כמו אז, אם לא יותר.
"מבחינה חברתית פוליטית באמת הרבה לא השתנה. אבל האלבום הזה מדבר על איזשהו מצב קיומי. 'זמנך עבר' מדבר על המתח ויחסי הגומלין בין מי שהיית אז לבין מי שאתה עכשיו. בחור בן 34, שחולם על בית הספר התיכון ולא יודע אם הוא חולם או שהוא באמת חזר לשם. 'אנחנו כאן אורחים לרגע' זה בעיני משפט מפתח. אם הייתי צריך לסכם את היצירה שלי במשפט אחד הייתי בוחר אותו. הזמניות של החיים. כמובן שזה מקבל עומק ותוספת משמעות עם העובדה הכאובה ששניים מהפליטים כבר לא נמצאים במימד הזה של החיים".
החזרה ל"אהוד בנאי והפליטים" היא אולי חגיגות הניצחון שלו, אחרי אי אלו שנות בהן נכנס באופן קבוע למקומות הראשונים ברשימות "היצירות הגדולות ביותר" במוזיקה הישראלית. בנאי אולי לא יסכים עם ההגדרה הזו, אבל עבור האדם שהיה עם צאתו של האלבום - בהחלט מדובר בהוכחה שכישרון ואמירה ינצחו כל גחמת ריצוי מסחרית.
וזה לא עניין של מה בכך, כשלוקחים בחשבון שבנאי היה כבר אדם עם משפחה באמצע שנות ה-30 לחייו כשהוציא סופסוף את האלבום. תוסיפו לכך את העובדה שלהיות נצר למשפחת בנאי זה משקל לא קל לשאת עליך, כמו חובת הוכחה אמנותית שהוטלה עליך מלידה, והעובדה ש"אהוד בנאי והפליטים" יצא כפי שיצא הן בגדר פלא.
"השם בנאי הוא באמת מחייב, אין מה לומר", הוא מודה. "בדיעבד, כשאני מביט על זה לאחור, יכול להיות שזו אחת הסיבות שלקח לי זמן לצאת החוצה. ברחתי מזה. במשך שנים ניסיתי בכל מני דרכים לעקוף את העניין הזה של הבמה, עד שהבנתי שאין ברירה - זה מה שאני צריך לעשות ולא לפחד כלל מה יגידו ומה יחשבו.
מאיפה הגיע האומץ באמת?
"הייתה לי מן הרגשה, ידיעה, שזה הדבר הנכון לעשות. הייתה לי הרגשה גם שזה יעבוד, לא יודע להסביר למה".
"אהוד בנאי והפליטים" יוצא כאמור בקיץ 1987, חודשים ספורים לפני תחילתה של האינתיפאדה הראשונה. הפצע הישראלי-פלסטיני היה חשוף, בוער מתמיד, ובמקום שהפטריוטיות תזקוף את ראשה, ברדיו של קוטנר התנגן לו אחד מאלבומי הרוק הפוליטיים ביותר שיצאו בארץ אי פעם. "והפליטים" היה ונותר יצירה אישית, פסיפס אנושי של דמויות משלל גווני החברה הישראלית. גם אלה שלא זכו קודם לכן להפניית זרקור כלפיהם ביצירה ישראלית מיינסטרימית.
העולה המקופח מאתיופיה בשיר "עבודה שחורה", הפועל הפלסטיני העומד לפנות בוקר במחסום ב"ערבב את הטיח אחמד", פולחן דתי ומעמדה המתחזק של הדת הממוסדת בישראל האייטיזית. גיבוריה הלא מושרים של הישראליאנה באים לידי ביטוי באלבום הזה, שבלט גם מבחינת הצליל שהביא - מוזיקליות על טהרת שני האקורדים.
אתה זוכר תגובות קיצוניות לתכנים שיצאו באלבום?
"אני לא זוכר שהאלבום עוררת תגובות לא טובות. זה עניין של האופן שבו אתה אומר את הדברים. קח שיר כמו 'ערבב את הטיח, אחמד' - אני לא חושב שמישהו יכול לבוא ולהתווכח איתי על השיר הזה, אפילו אם יש לו דעות פוליטיות שונות משלי, כשאני שמאל והוא ימין. מה הוא יגיד לי? שאחמד לא מערבב את הטיח? אחמד היה כמו תמונת מראה. אם תקרא את הטקסט של השיר - האמירה שלי מובעת בו במרומז. אני לא מדבר שם בצורה גלויה על זכויות העם הפלסטיני, אני רק מנסה להאיר את אחמד כבן אדם, לא כאויב, מישהו שיש לו את הזכות לקום בבוקר ולחיות כמו בן אדם. לא הרגשתי שמישהו יכול לבוא ולהתווכח על זה".
איך השירים האלה התקבלו בהופעות בזמן האינתיפאדה?
"הם התקבלו בסדר גמור, כי הקהל שבא להופעות קרוב אליי או אני קרוב אליו. אני לא מגיע לקהלים שבצורה קיצונית נמצאים במקום אחר. לא זכורה לי אי פעם התלהמות או קריאות נגד".
איך אתה מסביר את זה?
"אין לי ספק שקרה לנו משהו לא טוב מאז ועד היום. הסובלנות הלכה ופחתה, הגזענות הלכה ועלתה. אנחנו עדיין לא מקבלים את הערבי כחלק מהנוף פה, לא משנה אם הוא פלסטיני או ערבי ישראלי, ולא יעזור לנו כלום - הוא חלק מהנוף פה. אני חושב שאז הייתה לנו יותר יכולת לקבל את זה, והיא הלכה ופחתה. אנחנו במקום פחות טוב היום".
מה השתנה?
"קשה לי להסביר לי איך דווקא אחרי רצח רבין החברה הישראלית הקצינה ימינה. אני לא מבין את התהליך הזה, אולי קורה פה משהו נשגב מבינתי. אותי הצד הפוליטי פחות מעניין, הצד האנושי הוא היותר חשוב בעיני. בשיר על האתיופי וגם בשיר על אחמד ניסית להאיר את הצד האנושי, שמדובר פה בבני אדם ולפעמים אנחנו פשוט שוכחים את זה. אולי בגלל הטרור הקשוח והאכזרי, אולי כי אין מנהיגים שיכולים לשלוף אותנו מהביצה הזו ולקחת אותנו למקום אחר".
היית מוציא יצירה כזו באקלים הפוליטי של היום?
"בגלל שאת 'אחמד' כתבתי כבר לא אכתוב עוד אחד, אבל אני עושה אותו בהופעות ולפעמים אני אומר משהו לפני. שמתי לב שלפעמים מה שאני אומר יכול להתקבל במחיאות כפיים ולפעמים יכולה להיות תגובה שקטה כמו בקבר".
"אהוד בנאי והפליטים" התקבל בשבחים על ידי הביקורות, ועדיין - קשה להגיד שהפך הצלחה בן רגע. בין הערכת המבקרים לקהל שמצביע ברגליים פער גדול, ובנאי למד שגם מחמאות והצלחה רדיופונית לא הופכים בן לילה לאולמות מלאים עד אפס מקום. "ההופעות לא היו מפוצצות בכלל", הוא נזכר בשבוע בו מילא עד אפס מקום את מועדון הבארבי התל אביבי. "בתל אביב, אם היו מגיעים מאה איש לצוותא - היינו מבסוטים. אני זוכר הופעות בעפולה, אילת, הופעות שהיו בהן עשרה אנשים. בסופו של דבר המפיק שוקי וייס העלה הפקה מאוד יפה של הפליטים, אבל נאלץ להוריד אותה כי זה לא היה רווחי. הבנתי אז שאתה לא יכול עם אלבום אחד שפורץ לרדיו כמו מטאור לבנות קהל - אתה בונה קהל עם הופעות, אמון הדדי שהולך ומתעצם, אתה צריך לחרוש את הארץ - לא על בסיס ביקורת אחת או להיט ברדיו.
יש אנשים שגדלו על האלבום הזה וטוענים שהוא עיצב את תפישת העולם הפוליטית שלהם. אחרים, כמו ברי סחרוף ורמי פורטיס, נותנים לו קרדיט כהשראה לאלבומים כמו "סיפורים מהקופסה". אתה מודע לאימפקט החברתי והמוזיקלי של האלבום הזה?
"הבנתי את זה בשלבים מאוחרים יותר. אנשים אמרו לי שהם שאבו השראה ושהוא פתח להם דלתות, למרות שלא חשבתי על הכיוון הזה בכלל. זו הרגשה מאוד טובה שמשהו שעשית, בעיקר בכורה, מתקבל ככה. יש משהו ביצירת ביכורים, שנעשתה באמת מאיזשהו סוג של תמימות וחסר דעתנות. אתה בהתחלה לא מבין מה אתה עושה שם, שואל 'זה טוב? לא טוב? יתקבל או לא?'. ואז, במהלך השנים, מה שקורה עם זה כמובן מאוד מספק ומשמח. אני חייב לומר שאני לא יודע אם אני הייתי בוחר את הפליטים כאחד הכי טובים אבל זה באמת משמח".
איזה אלבום אתה היית בוחר?
"'שבלול' של אריק איינשטיין. הוא גם פסקול נעוריי".
אהוד בנאי והפליטים יופיעו ב-11 בינואר בהאנגר תל אביב במסגרת הופעות גולדסטאר The Albums, ב-1 בפברואר בזאפה חיפה וב-13 בפברואר בפורום בבאר שבע.
