עני במשרה מלאה
הוא בן 79, עבד כל חייו, עובד גם היום בעבודה פיזית קשה - כמטפל בקשישים, שחלקם בערך בגילו. קצבת הזקנה שלו עומדת על 3,300 שקל, השכירות עולה לו 2,200 שקל. ארגון "לתת" נותן לו מזון, משקפיים, כלי בית. בלעדיהם לא היה שורד. על יוזמת המעסיקים להגדיל את קצבאות הזקנה הוא אומר: "זה חלום. אוכל לחיות בכבוד"
בשיתוף נשיאות הארגונים העסקיים
לבוריס (השם המלא שמור במערכת) ימלאו בקרוב 79 שנים. אבל למרות שלאורך כל חייו עבד בעבודות פיזיות קשות, הוא עדיין לא מסוגל ליהנות משנות הזיקנה שלו. למה? כי בוריס עדיין צריך לעבוד - וקשה - כדי להצליח לשרוד בקושי. וגם כך, הוא נע סביב קו העוני. לא יותר מזה.
הוא יליד בלארוס, למד שם במוסד אקדמי־הנדסי והוסמך כמהנדס למכונות מפעלים. במשך שנים רבות הועסק בחברת הרכבות של המדינה. "עבודה טובה", הוא נזכר. "כמו בצבא. שלוש ארוחות ביום. לבוש במדים. מגיע הביתה רק לישון".
כשהיה בן 51 החליט בוריס לעלות לישראל. חבר מהמולדת הישנה שעלה ארצה כמה חודשים לפניו סידר לו עבודה כפועל ניקיון במפעל בפתח־תקווה. מעובד בתפקיד הנדסי בכיר הוא הפך למי שאוחז מטאטא ומנקה את סביבת העבודה סביב המכונות במפעל. "בשנים הראשונות לא נתנו לי לעשות עבודה מקצועית, רק עבודות ניקיון שחורות", הוא מספר. "למזלי, אחרי שעבדתי שם תקופה מסוימת המפעל פתח סניף נוסף. האיש שתיחזק את המכונות במפעל עבר לעבוד בסניף החדש, ואני הפכתי במקומו למכונאי של המפעל".
חסר כל - אפילו ללא פנסיה
במשך 13 שנים עבד בוריס במפעל, עד שהטכנולוגיה הכריעה אותו. "המכונות שעבדנו איתן כבר לא היו כדאיות", הוא נאנח. "פיתחו מכונות חדשות, שבהן רובוטים החליפו את בני האדם. במקום עשרה פועלים לאורך המכונה נדרשו רק שניים - אחד בהתחלה ואחד בסוף". המתחרים מיהרו להצטייד במכונות החדישות, והמפעל שבו עד בוריס לא עמד בתחרות ונאלץ לסגור את שעריו. בגיל 64 מצא עצמו בוריס מחוסר כל. אפילו ללא פנסיה, שכן חוק ההפרשות לפנסיה טרם חוקק אז.
"נשארתי לבד", הוא מספר. "אשתי, שלא יכלה לסבול את מזג האוויר החם כאן, חזרה לבלארוס. שם היא חלתה ומתה. גם הבן שלי חזר לחיות שם. היום אין לי אף אחד".
בוריס, שמתגורר כיום בבת־ים, חי בחדר אחד בדירה שהוא חולק עם שותפה. "אני מקבל מביטוח לאומי קצבה חודשית של 3,100 שקלים", הוא מסביר. "2,200 שקלים מזה הולכים עבור שכירות של החדר מדי חודש. ב-900 השקלים שנותרו אני צריך לשלם חשמל, מים, ארנונה וכמובן גם לאכול. לפחות לחם. אני רוצה גם מחשב, גם אינטרנט, לפעמים גם לראות איזו הצגה בתיאטרון. אבל עם כזה סכום זה בלתי אפשרי".
בניסיון לשרוד ולא להגיע לחרפת רעב, עובד בוריס כמטפל. בגיל 79 הוא מסייע לחולים, נכים, קשישים. "יש לי עוד כוח, אני בריא, ויש לי אישור מהרופא, אז אני עובד", הוא אומר.
"אסור לי להרוויח יותר מ-2000 בחודש"
אבל גם העבודה הקשה הזו אינה מאפשרת לבוריס לחיות ברמת חיים סבירה. "אסור לי להרוויח יותר מ־2,000 שקלים בחודש", הוא אומר בכעס. "אם אני מרוויח שקל אחד יותר מזה, מיד מורידים לי מהקצבה. אני יכול ורוצה לעבוד 30 שעות בשבוע. יש לי את הכוח לעשות את זה, וזה יכול לתת לי לחיות הרבה יותר טוב ובכבוד מבלי להיות נזקק, אבל המדינה לא מאפשרת לי. אם אני עובד יותר מ-16 שעות בשבוע, מרוויח יותר מ-2,000 שקלים, הקצבה שלי מקוצצת".
מי שמסייע רבות לבוריס הוא ארגון "לתת", ארגון גג של עמותות סיוע המסייע לאלפי קשישים נזקקים. אנשי הארגון דואגים לספק לבוריס מזון, סייעו לו ברכישת משקפיים וגם עזרו בשיפוץ הדירה השכורה שבה הוא חי. "'לתת' הם מספר אחת בארץ", מתרגש בוריס. "הם מביאים לי אוכל בסופי שבוע, מצרכים, כלים. עוזרים לי במה שאני צריך. לא יודע איך הייתי שורד בלעדיהם".
"בחברה שמתבססת על ערכים של ערבות הדדית וסולידריות, תפקיד המדינה הוא לדאוג למי שלא יכול לדאוג לעצמו. במקרה של הקשישים וניצולי השואה, הדבר מקבל משנה תוקף", אומר ערן וינטרוב, מנכ"ל "לתת". וינטרוב תומך בחום בתוכנית "מזדקנים בכבוד" שהגתה נשיאות הארגונים העסקיים, שנועדה להגדיל את סכום קצבות הקשישים שאינם מגיעים לסכום הנדרש למחיה בכבוד.
על פי דו"ח מיוחד שהוכן עבור הארגונים, מדובר על סכום של 7,780 שקלים לזוג ושל 4,668 שקלים ליחיד. במסגרת התוכנית אמורים המעסיקים, על ידי הגדלת ההפרשות לביטוח לאומי, לממן מכיסם מחצית מהסכום הדרוש מדי שנה - מתוך תקווה שהמדינה תרים את הכפפה ותשלים את מחציתו השנייה. "כל שהמדינה צריכה", אומר וינטרוב, "הוא להשלים את החסר - להפוך את קצבת הזקנה לקצבה של זקנה בכבוד, להגיע למציאות ראויה, אפשרית ומוסרית, שבה אין קשישים עניים בחברה הישראלית".
נשיא המדינה התרגש מהתכנית
אל"מ (מיל') דובי אמיתי ממטולה, נשיא התאחדות האיכרים והחקלאים בישראל ויו"ר הנהלת הארגונים העסקיים, הוא אחד מהוגי התוכנית וממוביליה. "כחקלאי שמגיע לשווקים הסיטונאיים, אני אישית רואה קשישים שמוציאים מהפחים ירקות כדי לאכול", הוא אומר בכאב. "אני גר במטולה ורואה מה קורה בפריפריה. בשלומי, בקריית־שמונה. אני רואה קשישים שתרמו למדינה, שעלו אליה בימים הכי קשים ובנו אותה, בתקופה שעוד לא הפרישו לפנסיה".
לדבריו, הם הגיעו לגיל זקנה ואין להם איך לסיים את החודש. "הייתי אצל נשיא המדינה בירושלים והצגנו לו את התוכנית. הנשיא התרגש מאוד. הוא אמר לנו: 'זו יוזמה שתאפשר לכל סבא לתת מתנה לנכד. כי סבא שלא יוכל לתת מתנה לנכד מרגיש שהוא איבד את עולמו'. אני אלוף־משנה במילואים. כל חיי, בסדיר, בקבע ובמילואים למדתי וחונכתי בצבא, ועל פי הערכים שספגתי שם אני אומר: נכנסנו מתחת לאלונקה, ולא נשאיר פצועים בשטח".
גם יפעת זמיר, מנכ"לית ארגון שקיפות בינלאומית, חושבת שהמדינה צריכה להרים את הכפפה: "לא ראוי שבישראל, אשר מבקשת להצטייר ברחבי העולם כמדינה מערבית ומתקדמת, עדיין חיים קשישים בתת תנאים, מופקרים על ידי המוסדות שאמורים לדאוג להם. הקשישים בישראל אינם זוכים לכבוד הראוי להם. רבים מהם סובלים מחרפת רעב ומתנאי מחייה לא אנושיים מאחר שקצבת הזקנה אינה מספיקה כמעט לדבר. פעמים רבות הקשישים נאלצים לבחור בין אוכל לתרופות, שכר דירה או חימום. מדינה נמדדת גם באופן שבו היא מתייחסת לקשישיה, וזה הזמן לדאוג לעתידם - ובכך לדאוג גם לעתידנו שלנו ולעתיד ילדינו".
בוריס מתרגש לשמוע על התוכנית החדשה. "זה חלום. הלוואי שזה יצליח ושהמדינה תתגייס ותאמץ אותה", הוא מקווה. "עם תוספת של עוד כ־1,500 שקלים בחודש לקצבה שלי אני כבר לא אהיה נזקק. אוכל לחיות בכבוד".
בשיתוף נשיאות הארגונים העסקיים
בוריס בביתו. "עם עוד 1,500 שקל בחודש כבר לא אהיה נזקק" | צילום: אביגיל עוזי
לפנייה לכתב/ת 
