הסופרת נאוה סמל הלכה לעולמה
נאוה סמל, הסופרת והמחזאית, זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, שעסקה ביצירתה בעיקר בחוויית דור שני לשואה, מתה בגיל 63. "היית לי חברתי הטובה ביותר", כתב בנה. "בכיתי השבוע כמו שלא חשבתי שאפשר"
הסופרת, המחזאית, המתרגמת והמשוררת נאוה סמל הלכה לעולמה הלילה (שבת), בגיל 63, לאחר מאבק במחלת הסרטן. היא הותירה אחריה בעל, נעם סמל, שלושה ילדים ואח, שלמה ארצי. הלווייתה תתקיים ביום ראשון בבית העלמין בקריית שאול.
במהלך חייה פרסמה סמל 20 ספרים, ביניהם "כובע זכוכית", "צחוק של עכברוש", "אישראל", "איך מתחילים אהבה" ו"חתונה אוסטרלית". נוסף לכך היא כתבה מחזות, ביניהם "הילד מאחורי העיניים" ו"כלה על נייר". כמו כן היא כתבה תסריטים, יצירות לאופרה, שירים ותרגמה מחזות רבים לעברית. ביצירתה היא הרבתה לעסוק בשואה, בחווית דור שני ובזהות ישראלית.
יצירותיה של סמל תורגמו לאורך השנים לשפות רבות והיא זכתה עליהן בפרסים בינלאומיים ביניהם National Jewish Book Award האמריקני, פרס סופרות מאגן הים התיכון הצרפתי ופרס הרדיו האוסטרי. נוסף לאלה היא זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-1996 וב-2007 בפרס אשת השנה של ספרות תל אביב.
סמל נולדה ב-1954 ביפו, לאם מרגלית, שהלכה לעולמה לפני כשבועיים ולאב חבר הכנסת לשעבר יצחק ארצי, אחות למוזיקאי שלמה ארצי. היא הייתה נשואה לנעם סמל, המנכ"ל לשעבר של תיאטרון הקאמרי, ולהם שלושה ילדים, ביניהם הבמאית אילאיל סמל. בשנים האחרונות ישבה סמל בוועד המנהל של מכון "משואה" ללימודי שואה בתל יצחק, ולפני כן כיהנה כחברת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
אייר סמל, בנה, הגיב למותה בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו. בין דבריו הוא כתב: "הילדה הנצחית, אמא שלי, נאוה ברכה סמל, ביתם של יצחק איציו ומרגלית מימי ארצי, אחותו של שלמה, אישתו של נעם, אימם של נימי ואילאיל. תהה נשמתך צרורה בעץ החיים. היית לי חברתי הטובה ביותר. בכיתי השבוע כמו שלא חשבתי שאפשר. כל פעם נגמרו הדמעות ואז הגיעו עוד.
"היינו איתך באש ובמים, כמו שהבטחנו. שלשום בלילה, כבר רכנתי על מיטתך, והנה אני מלטף את הבטן שלך, את הרחם ממנו יצאתי. ראיתי בעינייך את השתקפות המוות. אתמול היה מרתון של ליווי, טקס אליו כבר הבנתי שנגיע והתכוננתי. הבאתי את ספרייך שיהיו לנו לעזר ולקישוט. הבאתי ריחות טובים ומיני בשמים ליד מיטתך שם שהפכה ערש דווי".
השחקן ששון גבאי התייחס למותה של סמל ואמר ש"זו אבדה גדולה. נאוה היא אישה אהובה שתהיה חסרה להרבה אנשים שהכירו אותה ואת היצירה שלה. אני הכרתי אותה דרך התאטרון ודרך נעם. בתקופה שהנחתי את טקסי יום השואה שהיא ערכה, הבנתי את החיבור שלה לנושא".
לדבריו, ההדרדות במצבה של סמל הגיעה במפתיע. "כל החברים הקרובים שלה המומים ממה שקרה כל כך מהר בחודשים האחרונים. עוד בספטמבר היינו אצלם בבית בראש השנה. נאוה הייתה אישה עם יושרה שהתייחסה לכל אדם כשווה ערך, ידעה תמיד להביע את הדעה שלה באומץ. גם באופן אישי וגם במישורים פוליטיים-חברתיים".
עוד סיפר כי "בימים האחרונים הייתה לנו קבוצת תמיכה שהילדים שלה יצרו כדי לעקוב אחרי התפתחות המחלה שלה - הם שלחו לנו שם סרטון שבו רואים אותה במסדרון יושבת על כסא ונותנת הרצאה, מדברת עם האחיות הערביות שטיפלו בה במסירות כזו גדולה על המשמעות של מגדר עבור נשים. וזה בימים הקשים שהיא עברה - זה היה פשוט מהמם לראות את זה. ביקרתי אותה ביום שלישי האחרון בבית החולים. היא הייתה חלשה מאוד ושכבה. דיברנו איתה והיא הייתה צלולה וחדה, שאלה שאלות קונקרטיות ופרטניות. נתתי לה נשיקה ונפרדנו. זו בעצם הפעם האחרונה שראיתי אותה. זה יום עצוב".
בהלוויה שתתקיים ביום ראשון, לבקשתו של נעם, בעלה של סמל, יבוצע אחד מהשירים מתוך המחזה שלה "גונבי הנשיקות", שעלה בתיאטרון "צוותא".
"פאני וגבריאל", ספרה האחרון, שראה אור באוגוסט השנה, מבוסס על סיפורה המשפחתי. העלילה אודות הסב גבריאל הרציג, שנעלם מחיי בנו התינוק ואשתו פאני למשך עשרות שנים ובזקנתו מגיע לארץ, מתחקה אחר ההיסטוריה של סמל. כשהייתה בת חמש, הוריה, שהיו ניצולי שואה, הודיעו לה פתאום שסבא שלה מגיע לביקור.
בריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", עם יציאת ספרה האחרון, היא סיפרה שגילתה שהיא חולה בסרטן לפני כחצי שנה. "אמרתי לרופאים שאני מרגישה שמשהו לא תקין אצלי, והם אמרו לי, 'זו דלקת' ונתנו לי אנטיביוטיקה", היא שיתפה אז. "מזל שנידנדתי להם והתעקשתי, כי חמישה ימים אחר כך כבר הייתי בחדר הניתוח. עצרו את הגידול כמה שיכלו", היא הוסיפה והביעה תקווה שהטיפול הכימותרפי יוביל להחלמתה.
באותו ריאיון היא סיפרה שההתמודדות הקשה ביותר הייתה מול המשפחה. "למשמע הבשורה היה הלם. הקרובים לי פרצו בבכי, כי עד לרגע האבחון נחשבתי לאדם בריא ונטול תלונות. לראות אותם בוכים קרע לי את הלב. הגוף שלי שברירי, לא אחת כושל בגלל הטיפולים, הכימו מתעתע, אבל אני כבר מזהה כמה הוא נעזר במשבי הרוח שהאהובים שלי מפריחים לעברי".
את כישרון הכתיבה היא סיפרה שירשה מאביה. "הוא כתב מהמם. אני, בניגוד לשלמה, אהבתי להיות מאחורי הקלעים, להסתיר את עצמי בצבעי הסוואה. הקריירה שלי התחילה בשנות ה־80, אז לא הייתה לנוכחותו של הסופר שום משמעות".
לנושא שבו עסקה רבות ביצירתה, סמל התייחסה באותו ריאיון כשסיפרה על ילדותה: "קיבלנו את הילדות שלנו כמו שהיא ולא עירערנו עליה. את השאלות והספקות
שמנו בכספות ורק אחרי זה בדקנו אותם. ההורים שלנו היו גאונים בדומייה. כל מה שקרה קודם הוא תמיד מבולבל, קשה, מוסתר, מכיל מוות ולא מדברים עליו. הדבר היחידי ששמענו מההורים היה הכמיהה הגדולה שלהם לעלות לארץ ישראל".
