אל תשליכני לעת זקנה

כשחשבנו, בעלי ואני, האם לעבור לבית דיור מוגן, הדבר לווה בלבטים רבים והתבוננות לקראת הבאות. לקחנו בחשבון את כל ההשלכות והמשמעויות של הדבר: מבחינה כלכלית ובריאותית, וגם כיצד הדבר ישפיע על בני משפחתנו. אין זו החלטה פשוטה או קלה, והיא לוותה בהבנה עמוקה שזו תהיה הבחירה המשמעותית האחרונה בחיינו.

ההחלטה בסופו של דבר לעבור לבית מוגן נעשתה בשל התנאים הטובים שמציעים בבית שכזה לאנשים בגילנו. העובדה שקיימים שירותים רפואיים במקום וההבטחה להכרת חברים חדשים מאוכלוסיית גילנו בהחלט נשמעו נוצצים ומפתים עבורנו.

החלום שלנו לחיים שקטים ונוחים בדיור מוגן שלוקח בחשבון ומתחשב בצרכינו בגיל השלישי, כפי שתוארו לנו היטב על ידי אנשי המכירות של המקום, נגדע כשהתגלה לי ול-300 חבריי לבית, שבכוונת הבעלים לבנות קומות נוספות בבניין, וזאת בעודנו חיים בו (!) ובכך להפוך אותו לבית מסוכן, אתר בנייה של ממש.

בגילנו חשבנו שהמלחמות כבר מאחורינו

פתאום התברר לנו שבעוד אנו גרים בבית מוגן, אנו כלל לא מוגנים מפני גחמות בעלי הבית. מאז שהתוודענו לתכניותיהם, אנו חיים בתחושה קשה ומרגישים בתוך סיוט מתמשך שבו אנו נאלצים בעל כורחנו להילחם על זכויותינו, בגיל בו חשבנו שהמלחמות כבר מאחורינו, ולהתחנן ליחס ולהקשבה מהנהלת הבית. רבים מדיירי הבית שירתו שנים רבות בצבא ישראל ובתפקידי מפתח, הגנו על המדינה ובעצם הקימו אותה. תחושותיהם לנוכח המצב קשות מאוד.

לצערי הרב, אנו לא היחידים שנקלעו לסיטואציה קשה שכזו, ולאחרונה ניתן היה להבחין בידיעות רבות ומצערות על היחס הפוגעני והמזלזל בבני הגיל השלישי, שמגיע במקרים חמורים גם להתעמרות בגוף ובנפש בקשישים חסרי ישע, ואת אזלת היד של המדינה בלספק להם הגנה. מעולם לא תיארנו לעצמנו שאנחנו, שעבדנו וחסכנו כל חיינו עבור הרגע הזה, נגיע למצב שבו נתחנן לעזרתה של המדינה להגנה על זכותנו הבסיסית לחיות את שארית חיינו בכבוד. 

ברגע שהנחנו כף רגלנו בתוך הבית איננו עוד אנשי חינוך, אנשי צבא, רופאים או אנשי מקצוע בעלי ניסיון חיים עשיר, אלא נותרנו אך ורק דיירים קשישים, קליפה של עצמנו. צילום אילוסטרציה (קרדיט: Shutterstock)

עוד התברר לנו שאותה הנהלה רואה בנו אך ורק נדל"ן מניב לצורכי "מקסום רווחים" עבור בעלי המניות שלהם. מבחינתם, ברגע שהנחנו כף רגלנו בתוך הבית איננו עוד אנשי חינוך, אנשי צבא, רופאים או אנשי מקצוע בעלי ניסיון חיים עשיר, אלא נותרנו אך ורק דיירים קשישים, קליפה של עצמנו. ככאלה, אין לנו מבחינתם שום צד בעניין והתנגדותנו הנחרצת לא מעניינת אותם. עלינו לקבל את גזר הדין ולשבת בחיבוק ידיים עד שיגיעו המנופים לפתח ביתנו.

נראה שכולם במדינה הזו שכחו מה הרעיון שעומד מאחורי דיור מוגן. לא באנו לחיות את שנותינו האחרונות באתר בנייה ולסכן את חיינו. רובנו, כלל לא יישרדו את האבק, הרעש, המפגעים, והחוסר בתשתיות בעקבות בנייה זו. כאשר לסירוגין המעליות, החשמל והמים יפסיקו לפעול לזמנים ארוכים, ותקרת הזכוכית של ביתנו תישבר. חלק מחברינו הם סיעודיים במצב קשה ביותר, שזקוקים לטיפול צמוד על ידי מטפל אישי. נסו לתאר בן משפחה שלכם עובר את כל התלאות האלו. כן, קראתם נכון, זה מה שמחכה לנו ואנו חוששים מכך ביותר.

ייתרה מזאת, הבריאות הנפשית שלנו נפגעת מכך באופן קשה. אנו נתונים בחרדה תמידית וחששות כבדים מלווים אותנו בכל העת. האווירה הנינוחה והחברית שהייתה קיימת בביתנו השתנתה והפכה למעין שדה קרב שבו אנו נלחמים על חיינו.

איננו מבקשים כלום חוץ מהגנה עלינו כבני אדם

אז נכון, אנו אנשים מבוגרים, אבל אין זה אומר שאפשר להתעלם מקיומנו. עברנו רבות במהלך חיינו, חלק מחבריי לבית הם ניצולי שואה שהופתעו לגלות בגילם המופלג שעדיין קיימים אנשים מתוך עמם המבקשים להרע להם. ובכל זאת אנו מסרבים להיכנע לחוסר הרגישות והאכפתיות שאותם "טייקונים" מפגינים כלפינו.

עצם היותנו "קהל שבוי" מכורח הנסיבות, לא תרתיע אותנו מלהמשיך ולהילחם עד שמישהו במדינה הזו יתעורר ויחליט שמספיק ודי להתעמר באוכלוסיית הגיל השלישי. זוהי חובתו של כל מי שהיחס לאנוש ולאוכלוסיות חלשות בראש מעייניהם, ובפרט חברי הכנסת ובכירים שנמצאים בעמדות קבלת ההחלטות, להעלות את הנושא הזה לראש סדר העדיפויות, ללא קשר לימין או לשמאל, קואליציה או אופוזיציה, ולפעול לכך שלא נופקר ושזכויותינו יישמרו.

איננו מהווים עול וטרחה על המדינה, נהפוך הוא, איננו מבקשים כלום חוץ מהגנה עלינו כבני אדם. לכן, אני פונה כקול קורא לנבחרי הציבור ולכלל החברה, אסור להתעלם מאתנו ולהתייחס אלינו כמובן מאליו. איננו דור מפונק, אנו חיים בזכות ולא בחסד, כולנו אנשי עמל, שרתנו, עבדנו, חסכנו, כאמור, בינינו גם ניצולי שואה רבים, חולים וסיעודיים וכידוע, תוחלת חיים ארוכה אינה תמיד מבורכת. הגיעה העת לאפשר לנו להזדקן בכבוד.

• הכותבת היא דיירת בדיור מוגן עד 120, ברמת החייל תל אביב.