ביקורת סרט - "להתראות כריסטופר רובין": איזה פספוס פו
"להתראות כריסטופר רובין", במרכזו א"א מילן שהכיר לעולם פו הדוב והפך את בנו לסלב ספרותי בעל כורחו, היה יכול להיות יצירה קולנועית חשובה על הצד האפל של סדרת הספרים הקלאסית. כל זה מתפספס בגלל תצוגת משחק חיוורת, דמויות שטחיות ומניפולציות רגש שמשאירות טעם של החמצה
מה עושה ילד המגלה שאביו הסופר הפך את רגעי הקסם המשותפים והאינטימיים שלהם לרב מכר עולמי ולקלאסיקה ספרותית? שאלה זו, לו נידונה ברצינות, יכולה הייתה להפוך את "להתראות כריסטופר רובין" ("Goodbye Christopher Robin") לסרט בעל משמעות ומשקל.
שמו של הילד כריסטופר רובין התפרסם כאשר אביו, הסופר והמחזאי הבריטי א"א מילן, העלה על הכתב את הרפתקאותיהם של פו הדוב, חזרזיר, אִ-יה, נמיר ("Tigger"), רוּ ושות', כמסתבר בהשראת מתנות בובות הפרווה שהביאה אשתו לבנם היחיד. הסיפור נולד כאשר האב המרוחק ובנו נאלצים לשהות מספר ימים לבדם בביתם הכפרי, ויוצאים לשוטט ביער הסמוך, שם ייוולדו סיפורי יער ת"ק הפרסאות, המשמש מקום מגוריהם של פו וחבריו. בהמשך יצטרף אליהם המאייר א"ה שפארד שיעניק לחבורה את הפנים המוכרות.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
מילן, בגילומו החיוור משהו של דונל גליסון (הטרילוגיה הנוכחית של "מלחמת הכוכבים"), שב מחזית מלחמת העולם הראשונה הלום קרב. הוא מתקשה להתמודד עם השגרה, נשבר בעת שהוא נושא נאום בפתח מחזה חדש שלו, ושואף לכתוב ספר רציני נגד מלחמות באשר הן. "זה כמו לכתוב נגד ימי רביעי", מתריסה אשתו המפוכחת (מרגוט רובי), שבעצמה נראה כי היא סובלת מדיכאון שלאחר לידת בנם היחיד, והמשפחה הקטנה עוברת מלונדון לבית כפרי בחבל סאסקס כדי לאפשר לסופר את השקט הדרוש להחלמתו.
כריסטופר רובין (וויל טילסטון החינני) מכונה בפי הוריו "בילי מון", עובדה שמדגישה את הטשטוש שבין הדמות הממשית והזהות הבדיונית שרדף אותו בילדותו. כאשר כריסטופר-"בילי" מגיח מהניתוק הכפרי בו הוא שרוי רק כדי לגלות שהפך לילד-סלב - הוא מתקשה להבין האם נקלע לעולם של פלאות או לגיהינום. ואולם, סרטו של סימון קרטיס ("אישה בזהב") אינו מתעכב יתר-על-המידה על תחושת הבגידה שמייחס כריסטופר רובין לאביו שהפך אותו למפורסם בעל כורחו - גילומה הממשי של דמות בדיונית ששמה כשמו האמיתי שאיש כזכור אינו משתמש בו. הסרט (לפי תסריט של פרנק קוטרל בויס וסימון ווהן) אף אינו מעמיק בסוגיה האתית-אדיפלית המעניינת באמת: הבן המשמש מוזה לאביו ומכונן אותו מחדש כיוצר.
ואם א"א מילן נדמה כדמות מרוחקת ובלתי מנומקת (הסרט מראה לנו שדי בפיצוץ של כמה בלונים כדי להתגבר על הטראומה שהותירה בו המלחמה) - הרי שדמותה של אם המשפחה נותרת אניגמטית לחלוטין. סירובה להיענות למיקומה המסורתי כרעיה-אם הוא לכאורה הסיבה להפקדתו של הבן הפעוט בידיה של מטפלת נאמנה (קלי מקדונלד הטובה). בחירתה לעזוב את הבית הכפרי, כביכול משום שהיא מואסת ברפיונו של בעלה הפוסט-טראומטי ורצונה לשוב אל חיי החברה התוססים בלונדון, מציגה אותה בעיקר כאישה קשה, אכזרית אפילו, דמות-אם נעדרת רוב הזמן שיחסה כלפי בנה נע מאפטיה לעליצות בעלת גוון מדאיג למדיי.
"להתראות כריסטופר רובין" מנסה אמנם לעסוק בצד האפל שמאחורי כתיבת סדרת הספרים הקלאסית (די בדומה ל"למצוא את ארץ לעולם לא" שעסק באירועים שהיוו השראה לדמותו של פיטר פן), אך הוא לא מנסח אמירה מורכבת במיוחד. ודאי לא ביחס לאופן שבו סיפורי היער הדמיוניים משמשים בעבור מילן עצמו מקור של מזור והתמודדות עם ההפרעה הפוסט-טראומטית שלו.
חלקו החותם של הסרט, שמהווה לו גם סיפור מסגרת, מתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה וגיוסו של כריסטופר רובין (אף שהוא נמצא בלתי כשיר ללחימה, אביו נעתר לבקשתו ומסדיר זאת). זהו המקום בסרט שמאפשר תיקון ביחסי האב והבן, והבנה של הבן לגבי משמעותם של סיפורי פוּ בחייהם המשותפים. הבעיה היא שגם הדרמטיות המלווה את הפרק הזה בסרט אינה מספקת תובנות מעניינות, ומראה האב והבן השבים, מילולית כמעט, אל גן העדן האבוד שלהם, נותר כלא יותר מאשר מניפולציה רגשית לא מתוחכמת במיוחד.
