התמונה של תאיר

בסלון ביתה של משפחת ראדה בקצרין ניצבת תמונה גדולה שקשה להסתכל עליה. 11 שנים שסלון הבית מלא בתמונות, פורטרטים של תאיר ז"ל נמצאים על המדפים, תלויים על הקירות, תמונות שציירו או נרקמו במלאכת מחשבת על-ידי אנשים שכלל לא הכירו אותה, כאילו שרצח של נערה צעירה בשירותי בית הספר - במהלך יום לימודים - פצע אותם. נגע בהם.

הציורים נשלחו או הובאו במתנה לשמואל ז"ל ואילנה במהלך השנה הראשונה שלאחר הרצח, על חלקם כתובה הקדשה מאחור, אחרים צרפו מכתב שבו ביקשו להביע נחמה. התמונה הגדולה שקשה להסתכל עליה צוירה בשחור לבן, אליה לא צורף פתק, האמן לא חתם עליה בכתב ידו. 11 שנים שהתמונה ניצבת על הארץ, מונחת כעדות דוממת בין הספות בסלון. פורטרט של תאיר על בד קנאבס, פורטרט של נערה צעירה שעיניה קרועות לרווחה. נעדר פנים ילדותיות, עיניים מחייכות, מתיקות של גיל הנעורים.

התמונה בסלון הבית של משפחת ראדה

נדמה שעל אף השנים הארוכות שחלפו את פרטי הרצח אין צורך להזכיר. הוא צרוב בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. מסרב להרפות, עובר טלטלות בין ערכאות שונות, שב ומתמלא כל העת בתיאוריות קונספירציה, עובדות, ראיות חדשות. רצח שמעליו מרחפת עננה ולצדו ניצבת כל העת אמא לביאה שזועקת לאמת.

חלק מחיי

ה-6 בדצמבר 2006, היום לפני 11 שנים, התחיל אצלי כעוד יום שגרתי, גם הדיווח שהתקבל על נערה הנעדרת מביתה לא טרף את שגרת יומי. אז באותם הימים הייתי כתבת שסיקרה עבור ynet את אזור העמקים והצפון, אם צעירה לילדים קטנים ואם להתוודות על האמת הדבר היחיד שחלף לי בראש היה שבוודאי מדובר בעוד נערה שרבה עם ההורים ורצתה לעשות להם דווקא. לא העליתי על דעתי עד כמה רחוק הסיפור הזה ייקח אותי, איך יהפוך לחלק מחיי, ובשנה האחרונה ביתר שאת, במפגשים תכופים עם אילנה ראדה אמה של תאיר לשם הוצאת ספר על הפרשה שיראה אור ב-2018.

נפגשתי איתה לראשונה חודש וחצי לאחר הרצח, בבית המשפט המחוזי בנצרת, מקום שמצאתי עצמי מבלה בו שעות ארוכות במרוצת שלוש וחצי השנים שיבואו. הצגתי את עצמי בפניה ואחד המשפטים הראשונים ששמעתי ממנה היה "כדי להבין מה קרה ביום שבו נרצחה צריך להכיר את חייה. אני מקווה שהשופטים ירצו לדעת ולהבין מי הייתה תאיר ועד כמה התמונה שמציגה המשטרה לא מסתדרת עם המציאות".

שרון רופא אופיר(צילום: יונתן בלום)

באותם רגעים לא ירדתי לסוף דעתה. ככתבת נדרשתי לא פעם לסקר משפטי רצח, ידעתי שההליך הפלילי מבקש להעמיד לדין אדם שהראיות קושרות אותו לביצוע המעשה, מה גם שרומן זדורוב הודה ושחזר, אם כך מדוע חשוב שחייה של תאיר יובאו לדיון? ומה יש בהם שיוכל לשפוך אור על הטרגדיה האיומה שאירעה בשעות הצהריים בתא השירותים שבבית הספר נופי גולן שבקצרין? לאורך השנים שאלתי את עצמי מה אני יודעת על חייה והאם אכן כפי שביקשה אילנה יש לכך משמעות.

ידעתי כמו כולם שהייתה רקדנית מוכשרת, תלמידה מצטיינת, ילדה מוקפת חברים שגדלה בבית חם, ולמרות זאת הרגשתי שמעולם לא השלמתי את כל חלקי הפאזל. בחקירה כמו גם במשפט שהתנהל ביקשו למצוא את הרוצח ולהביא להרשעתו, חייה של תאיר לא תפסו מקום בהיכל הצדק.

התשובות

בשנים שחלפו הלכה והתגבשה בי ההבנה, ידעתי כי במקום בו נמצא הספק שם נמצאת התשובה, ואולי עתה 11 שנים אחרי בשלה השעה לספק לאילנה את מלוא התשובות שיניחו את דעתה, שיאפשרו לתאיר שלה שלא תשוב לעולם לנוח על משכבה בשלום.

משפחה שחווה אובדן מתמודדת עם מעגלים רחבים של כאב, עם קרקע הנשמטת מתחת לרגליה, נאחזת בחיים ומרפה, ושוב נאחזת. בחודש הבא יציינו שנתיים למותו של שמואל, אביה של תאיר, ובשנה שעברה נפטרה סבתה. היו גם שמחות, אחיין שנולד, אחים שבגרו, ובימים אלו ממש עובר הבית החם בקצרין שיפוץ, על הכול מנצחת אילנה. אם שאיבדה את בתה היחידה, אלמנה. כל גל שמגיע טורף את כוחותיה והיא כעוף החול שבה ונקראת אל החיים. פועלי הבנין הממלאים את הבית יגיעו גם אל חדרה של תאיר.

במשך 11 שנים עמד החדר על כנו, איש לא נגע בו, לא מצא את הכוח. חדר המספר סיפור, על נערה צעירה שרקמה חלומות, שהיו לה אהבות, אכזבות. על המדפים מונחים פסלי מלאכים, בובות הברבי שקיבלה בילדותה, גולות ואוספים שונים מלאי תום ילדות. במרוצת השנים נוספו אליו ארגזים מלאי מכתבים, ציורים שנשלחו, קלסרים ובהם קטעי עיתונות, ופרוטוקולים מבתי המשפט. בארון שבחדרה מקופלים בגדים של נערה כמעט בת 14 וגם תיק בית הספר שנמצא ביום הרצח זרוק בכיתה נותר כשהיה, מחברות החשבון ושיעור התיאטרון כמו מחכים לתאיר שתבוא ותאסוף אותו.

11 שנים אחרי והתמונה שבסלון כוסתה עכשיו בניילון, כשיסתיים השיפוץ אולי כבר לא תשוב לשם יותר. עיניה הקרועות לרווחה יוסיפו להביט משם לנצח, אולי עוד יספרו על מה שהתרחש.

שרון רופא אופיר, עיתונאית, כתבת "לאשה", מסקרת את הפרשה מיום הרצח. ספר פרי עטה בהוצאת ידיעות ספרים יראה אור ב-2018.