אין על מה להיהרג
כמו שהשמחה בישראל על ההכרה האמריקנית בירושלים כבירה הייתה מאופקת, כך גם הכעס של הפלסטינים. שני הצדדים יודעים שלהחלטה אין משמעות מעשית שתשנה את המציאות בשטח - אז אין על מה לשמוח, ואין על מה להיהרג. זירת עזה התחממה, ובישראל מקווים שחמאס מבין שהוא עלול להיקלע להסלמה שאינו רוצה בה. פרשנות
הכרזתו של נשיא ארצות הברית על ירושלים כבירת ישראל לא עוררה את תגובת הזעם האלים של הרחוב הערבי והמוסלמי שלה ציפו מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, וראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה. למעשה, תגובת הרחוב הערבי, גם במדינות המוסלמיות ברחבי העולם, היתה מתונה יחסית ומאופקת. כמעט שלא ראינו אלימות שנועדה להרוג, כמו זאת שהייתה למשל באירועי אוקטובר 2015 וב"אינתיפאדת המגנומטרים".
למעשה התגובה הערבית-מוסלמית הייתה תמונת ראי של תגובת השמחה של הרחוב הישראלי על ההכרזה. גם השמחה בישראל הייתה מאופקת ולא היו בה סממנים של אופוריה. אלה ואלה, יהודים, פלסטינים ומוסלמים, לא ממש יצאו מגדרם אחרי הכרזת נשיא ארה"ב. אולי זה מפני שנשיא ארה"ב הוא דונלד טראמפ, ולבטח מפני שגם הישראלים וגם הפלסטינים יודעים שלהחלטה הזאת אין שום משמעות מעשית שתשנה את המציאות הקיימת בשטח.
אז אין על מה לשמוח - ואין על מה להיהרג. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהעניין כולו, כולל הכרזת טראמפ, לא נתפס כעניין דתי - איום על קודשי האיסלאם - אלא כעניין לאומי-מדיני. על עניין כזה לא מוכנים נערים ונערות לקחת סכין וללכת למות כשהידים.
צריך לשים לב שבהפגנות אתמול ביהודה ושומרון לא היו נסיונות דקירה ולא היה ירי חם, וגם לא היו ניסיונות להוציא פיגוע בלילה נגד המתנחלים. זה לא מקרה. במחאה הפלסטינית על הכרזת טראמפ לא הייתה מספיק אנרגיה שתניע אלימות מסוכנת. גם מעורבות אנשי הביטחון הפלסטיני מאחורי הקלעים מנעה התלקחות, והעיקר - כוחות הביטחון של ישראל, צה"ל והמשטרה, יישמו את הכוח ותבונת המעשה שטמונים באיפוק.
הם ניסו וגם הצליחו לשמור כל העת על מרחק של לפחות כמה עשרות מטרים בינם לבין המתפרעים הפלסטינים, כמעט בכל נקודות החיכוך, וזה מנע הידרדרות למגע פיזי ושימוש בנשק חם. כמעט כל הפצועים שעליהם דיווחו אתמול הפלסטינים היו משאיפת גז מדמיע ועשן צמיגים - ולא מירי של כוחות הביטחון של ישראל. לכן לא היה ביהודה ושומרון אפילו הרוג פלסטיני אחד, וטוב שכך, מכיוון שהניסיון מלמד שכל הרוג וכל הלוויה של הרוג מביאים בכנפיהם אלימות וקורבנות נוספים.
ברצועת עזה המצב שונה. מאז נסיגת ישראל מהרצועה, אין למתפרעים נקודות חיכוך זמינות עם אזרחים ישראלים וגם לא עם כוחות הביטחון הישראליים. המקום היחיד שבו הם יכולים לתת ביטוי לזעמם הוא לאורך גדר המערכת. אבל זריקות אבנים והצתת צמיגים בשטח פלסטיני כמעט שלא עושות דבר לכוחות הביטחון הישראליים שמוצבים על סוללות העפר או במוצבים קטנים לאורך הגדר.
לכן, ניסו כמה מתפרעים משולהבים להגיע ממש לגדר המערכת ולנסות לעבור אותה. צה"ל מנע זאת בירי רוגר - רובה בקוטר זעיר (0.22 אינץ') שמיועד לפצוע אך לא להרוג. הפלסטינים מדווחים על שני הרוגים בהתנגשויות האלה לאורך הגדר ועל עשרות פצועים. גם כאן גילה צה"ל איפוק, וניכר היה שגם חמאס - למרות ההצהרות המתלהמות של הנייה - לא מעוניין באמת בהסלמה, בוודאי שלא בגזרה העזתית.
החמאס וגם הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני קשובים מאוד למצוקת תושבי הרצועה, שאין לה פתרון מאז מבצע "צוק איתן" והם אינם רוצים להוסיף על מצוקה זו, בין השאר מחשש שבסוף התושבים יתקוממו נגדם והם יודחו מהשלטון. הנייה ואנשיו קיוו כנראה שהפלסטינים ביהודה ושומרון יעשו עבורו את העבודה, אבל התאכזב, וכאן נכנס ירי הרקטות לתמונה.
הרוב המכריע של הרקטות שנורו מהרצועה שוגרו על ידי מה שנקרא "ארגונים סלפים סוררים", שמעוניינים להצית מלחמה בין חמאס לבין ישראל. אבל בעוד שבימים כתיקןנם חמאס עושה מאמץ רציני למנוע ולסכל ירי כזה, נראה היה שב-48 השעות האחרונות המאמץ לא היה יעיל ואינטנסיבי כרגיל, וייתכן שזה היה במכוון.
ייתכן שחמאס היה מעוניין ב"זליגה" של ירי הסוררים ברמה אינטנסיבית יותר, בגלל ששאר האמצעים נכשלו. אם לשפוט על פי ההתנהלות של אנשי חמאס בשטח אפשר להגיע גם למסקנה שהם היו אמורים לספוג את תגובת ישראל, וידעו שזו תבוא, כדי שירי הסוררים יעניק את המרכיב האלים הרצוי להנייה וייתן תוקף לקריאותיו המתלהמות לאינתיפאדה בירושלים.
אלא שכאן קרה משהו שממחיש את האיום הנפיץ הגלום במזרח התיכון. אנחנו יודעים בוודאות שישראל אינה מעוניינת בהסלמה בגבול הרצועה ובשום מקום אחר, וגם חמאס אינו מעוניין בהסלמה. אולם, רקטה אחת או פצצת מרגמה שהצליחה לחדור מבעד למסך ההגנה שמעניקה כיפת ברזל, ונחתה ברחוב בשדרות, שינתה את כל תמונת המצב.
בישראל שקלו היטב ושיגרו מסר אזהרה לחמאס, ואחריו פעולה נרחבת עם תוצאות קשות מבעבר. תקיפת מטוסי חיל האוויר בלילה פגעה בנכסים חשובים של החמאס, אך ניסתה להימנע בכוונה מלהרוג. למרות זאת, נהרגו שני אנשי חמאס - ואף על פי כן, חמאס מפגין איפוק.
זה היה "כרטיס אדמדם", והתקווה היא שחמאס הבין שהוא עלול להיקלע להסלמה שהוא אינו רוצה בה. ההידרדרות הבלתי מכוונת נבלמה בינתיים, אבל צריך עדיין להמתין ולראות מה יקרה בימים הבאים.
המחאות בעולם הערבי והמוסלמי לא חרגו בינתיים מן המצופה. הדיון אמש במועצת הביטחון לא הביא לתוצאות מעשיות כלשהן, אולם עדיין צפוי דיון, כנראה היום, במועצת שרי הליגה הערבית. גם שם כנראה לא יהיה דבר מלבד רטוריקה דרמטית שמאחוריה אין הרבה.
המקום היחיד שבו הייתה אתמול הפגנה משמעותית היה בעמאן בירת ירדן. המלך עבדאללה, ש-60% מאזרחיו הם פלסטינים, יודע שהוא חייב לתת להם לשחרר קיטור בעניין ירושלים - והוא עשה זאת. המלך ההאשמי בינתיים מוכיח פעם אחר פעם שהוא יודע לרכוב על גבו של הנמר, ולרסן אותו כשצריך.
גם כאן היעדר המוטיב הדתי היה מרכיב חשוב לכך שהדברים לא יצאו משליטה. צריך לציין בהקשר זה את ההיערכות המושכלת והוראות הפתיחה באש של צה"ל ושל משטרת ישראל, וגם את הפוסט שבו הזהיר, אלוף יואב (פולי) מרדכי, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, את הפלסטינים לבל ייגררו אחרי ההסתה הדתית.
לפנייה לכתב/ת 
