מעמד המורה: להחזיר עטרה ליושנה
הגיע הזמן לתת מקום למורים מקום של משמעות, של הערכה עמוקה, של כבוד אמתי. ולא רק ביום המורה
התקשורת מבקשת בין היתר להוות מראה למציאות. לשקף התרחשויות, תנועות ועמדות, להביא קולות שונים ולהציף היבטים מגוונים של החיים בעולם הזה. והיא הרי לא רק משקפת - היא בעצמה מעצבת, בונה ויוצרת מציאות. כמה כוח יש לה. זה כלל לא חדש. אם לחשוב על מקומו של המורה בישראל דרך התקשורת - כמראה משקפת או ככוח מעצב ויוצר - בנוגע לשני התפקידים הללו ניבטת מציאות מעוותת ועצובה.
כי התקשורת מוכנה לפעמים לעסוק בחינוך. לפעמים היא מוכנה אפילו לעסוק בו דרך דיבור על הטוב והיפה שקורה ולא על הכואב, הקשה והרע. ועדין - נסו לחשוב, מי הם האנשים המקבלים במה בתקשורת העוסקת בחינוך? לרוב יהיו אלה מנהלים בהווה או בעבר, בעלי תפקידים 'רמים' במערכת ומחוצה לה, ובעיקר - לא יהיו אלה מורים בפועל. כי מורה הוא פחות מעניין, הוא פחות חשוב, אין לו באמת מקום (כשלא מדובר על יום המורה החד פעמי), והרי המורה הוא דמות קריטית בחברה!
כמה חשוב שנשמע את דעותיו, את תפיסותיו, את התובנות והשאלות שהוא מעלה. הבמה שיקבל, בעומקה, תיטיב עם כולנו. בעיני זו מציאות עצובה, זו מראה מתסכלת, כואבת ומכוערת לתפיסת החברה את המורה בישראל ובמקביל, זוהי מציאות שמשמרת, מתחזקת ואף מכוננת את המשך התפיסה ההרסנית הזו. הרסנית לחברה כולה.
פירמידה הפוכה
מקצוע ההוראה והחינוך, במהותו, בנוי כפירמידה הפוכה ויש בו תנועה הפוכה מזו המוכרת בשאר מקצועות העולם: ככל שאתה מתרחק מהוראה וחינוך בפועל, כך אתה משמעותי פחות. זו האמת וכדאי וצריך לחשוף אותה. שלא כמו כמעט בכל מקצוע אחר שבו התקדמות בהיררכיה ארגונית ופרופסיונאלית יוצרת יותר השפעה ואחריות, בחינוך על אף כל מה שמספרים ושנראה מבחוץ - זה הפוך.
אני כמובן לא מזלזלת בתפקידה העצום של מדיניות ציבורית, של תכניות, רפורמות ומהלכי מאקרו עצומים. יש שיגידו שרק מהלכים בסדר גודל כזה יולידו שינויים וייתכן שהם צודקים. הפערים בחינוך ייסגרו רק דרך מהלכים רחבים, אמיצים ועמוקים וכמוהם גם התאמת בתי הספר למאה ה-21, שיפור ההישגים, חיזוק מעמד המורה ועוד.
אינני חלילה מזלזלת גם בחשיבותם של מנהלי בתי הספר, המחזיקים שדרה כה מהותית במערכת החינוך. ועדיין - אין איך לברוח מזה - האדם המורה, המחנך, הוא האיש המרכזי, שיראת קודש מרחפת מעל תפקידו, פשוט כי הוא זה שבא במגע ישיר עם נשמות של ילדים וילדות, נערים ונערות.
הוא בעל האחריות ובעל ההשפעה הגדולה ביותר, לאין שיעור מאחרים. כי לא משנה מה תהיה התמונה הגדולה שמשתנה פה תדירות ופעמים רבות גם מתסכלת ואפילו מייאשת - המורה הוא סוכן השינוי בפועל, הוא מחזיק בעשייה המשמעותית ביותר במערכת ובידיו הזכות וגם החובה לקדם את התלמיד שמולו בצורה המיטבית. הוא מרוויח את הקסם המתוק והמרתק ביותר, זה שמתרחש רק במפגש אנושי משמעותי שכזה, ומשלם גם לא מעט מחירים. אבל זה הוא - לטוב ולרע, החוליה החשובה ביותר, ובעצם כולנו - גם כתלמידים בעבר ובהווה וגם כהורים - יודעים זאת היטב על בשרינו - ושלא יספרו לנו אחרת.
במקורות נתפס המורה כאיש רוח, איש בעל מעמד מיוחד בחברה מתוקף היותו אדם שעוסק בחינוך. הילה מיוחדת מרחפת מעל מקומו ותפקידו. בצדק. הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה - לתת מקום למורים מקום של משמעות, של הערכה עמוקה, של כבוד אמתי. ולא רק ביום המורה, זהו התפקיד של כולנו - של התקשורת, של המערכת הפוליטית, של ההורים, התלמידים וגם של המורים עצמם.
הכותבת היא מורה ומנהלת ההדרכה בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות
לפנייה לכתב/ת 
