יותר זול להחליף מאשר לתקן / מליניאק
הפיטורים של גיא לוזון לא משמחים, אבל לפעמים צריך לדעת להיפרד. פעם מאמן היה חצי אלוהים, וקבוצות העדיפו לרדת ליגה רק כדי לא לפטר באמצע העונה. כשמאמן מאבד שליטה והקבוצה משחקת רע, צריך להגיד שלום. למה לסבול ביחד אם אפשר ליהנות לחוד
כעיקרון, אני נגד פיטורי מאמנים. אבל כשאין ברירה אז אין ברירה. הפיטורים של גיא לוזון לא משמחים, אבל לפעמים צריך להגיד: מספיק זה מספיק. באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל באנגליה פיטרו את קלאודיו ראניירי אחרי שלקח אליפות עם לסטר. פעם מאמן היה חצי אלוהים, וקבוצות העדיפו לרדת ליגה רק לא לפטר מאמן באמצע העונה. כשמאמן מאבד שליטה והקבוצה משחקת רע ומפסידה – אז נפרדים. למה לסבול ביחד אם אפשר ליהנות לחוד?
מכבי חיפה לא נפרדה מגיא לוזון בגלל התיקו המאכזב מול אשקלון, זה לא היה אפילו הקש ששבר את גב הגמל, כי גב הגמל כבר שבור שש שנים. מרוב התרעות שווא אפשר היה להאמין שלוזון ישרוד איכשהו את העונה, אבל זו הייתה פטה מורגנה. הוא פוטר למעשה כבר לפני כמה שבועות, כולם ידעו את זה, אבל בהיעדר מחליף, ועם הגעתו של מו אלאש, החליטו לתת לו עוד סיכוי. זו הייתה אשליה. נס לא קרה לנו, כי אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז זה כנראה ברווז.
אנחנו חיים במציאות בה יותר זול להחליף מאשר לתקן. נעליים קרועות, בגד בלוי, קונים חדש. זוגיות לא עובדת, מתגרשים. החלפה של מאמן בליגת על, כמו גירושין, עולה הרבה כסף. לכן בעלי קבוצות מתמהמהים ומחכים עם הפיטורים, אולי יחסכו את הפיצויים. מאמנים שמוכנים לחתום על חוזה עם סעיף פיצויים של חודש אחד חורצים ברגע החתימה את גורלם, עוד לפני שהעבירו את האימון הראשון. חיים על זמן שאול. התהליך מוכר וידוע: די בשני משחקים לא טובים בשביל ש"גורמים" ו"מקורבים" להנהלה יתחילו להפיץ שמועות על התערערות מעמדו של המאמן וידליקו את האוהדים. כשמתחילה מקהלת "תתפטר", זו ידיעה פותחת בכל המהדורות וסימן לשחקנים שהם משוחררים מאחריות.
החיים הם נבואה שמגשימה את עצמה. כששחקנים עומדים במגרש ומחכים למאמן הבא, זה מתכון לכדורגל מגעיל, הפסדים מעצבנים ופיטורים של המאמן.
כרוניקה של כישלון
את הריטואל הזה לא המציאו בספורט. יש מנהלים שמגיעים לתפקיד חדש ודואגים להפיל את כל ההפסדים והמחדלים על המנהלים שקדמו להם. בדיוק כמו מאמנים שמכריזים שלא הם בחרו את השחקנים, שהקבוצה לא בכושר והם חייבים חיזוק. לגיא לוזון אין על מי להפיל את הכישלון, כי המאמן בעונה שעברה היה הוא. נתנו לו עוד צ'אנס, תקציב ענק, הוא שבחר את השחקנים ואפילו הכריז קבל עם וטלוויזיה שאם לא יציג שיפור תוך ארבעה משחקים בפתיחת העונה יהיה אפשר להוריד לו את הראש. מה לעשות, מכבי חיפה נראתה מתחילת העונה כמו קבוצה שהמאמן שלה הוא זמני. כשהשחקנים יכלו הם לא רצו, אחר כך רצו ולא יכלו, וכבר חודשיים מחכים למאמן הבא.
גם מאמנים טובים נכשלים לפעמים, והכל בסדר. אבל למה ללכלך במסיבת העיתונאים האחרונה? ללוזון היו חודשיים להכין את נאום הפרידה, וניכר בהצהרה שהוא לא שלף אותה מהמותן: "באתי למכבי חיפה להפוך את שש השנים הכושלות האחרונות לשנה יותר טובה". אם לא הבנתם: מכבי חיפה נכשלה לפניי, נכשלה איתי וכנראה תיכשל גם אחריי. הבעיה היא במועדון.
הלו, קיבלת 50 מיליון שקל, החלפת שחקנים, אלה שבחרת לשחרר פורחים בקבוצות אחרות, מי שהשארת לא פוגע. מה זה קשור לשנים הקודמות?
ומי הבא בתור?
מביני דבר מעריכים שהמאמן הבא ללכת הביתה הוא בני בן־זקן. אני מאחל לו שישרוד את העונה, אבל כל בר־דעת צריך לשאול את עצמו למה אלי טביב, שהגיע להתנגשות חזיתית עם רן בן־שמעון, רוני לוי וסלובודן דראפיץ', מינה מאמן חסר ניסיון כמו בן־זקן, ועוד כזה שיש לו רקורד מוכח של סירוב פקודה לאיזי שרצקי?
בן־זקן לא יכול לבנות את ההישארות שלו על המקום השלישי של בית"ר ירושלים בטבלה בתום הסיבוב הראשון, שלוש נקודות בלבד מהמקום הראשון ולפני מכבי ת"א ומכבי חיפה, שיש להן תקציב גדול בהרבה. אלי גוטמן פוטר כשבית"ר הייתה במקום השני.
אי אפשר להוכיח מי באמת קובע בבית"ר ירושלים, אבל ההיגיון אומר שזה לא בן־זקן. מאמן חסר מעמד לא ייקח על עצמו אחריות להכניס את יוסי בניון בדקה ה־88.
השאלה היא: אם הוא אכן ממלא הוראות, איך אפשר להגיד למאמן מה לעשות ואחר כך לפטר אותו כשזה לא מצליח?
החגיגה פוגעת ברמה
לליברפול יש המון אוהדים בישראל, לכן הייתה פה שמחה גדולה כשבמחזור האחרון בצ'מפיונס ליג הם הביסו את ספרטק מוסקבה 0:7. גם ריאל מדריד חגגה 0:6 על אפואל ניקוסיה, והחגיגות נראו לי קצת מוזרות. הרחבת ליגת האלופות למדינות קטנות הורידה את הרמה והגדילה את פערי האיכות. הכי גרוע, הכסף הגדול מתרכז בקופות של כמה קבוצות גדולות, וגם "הקטנות" מקבלות סכומי כסף גדולים יחסית ופותחות פור על יתר הקבוצות במדינות שלהן. אותן קבוצות פחות או יותר נכנסות לשלב הבתים, העולות מהבתים המוקדמים ידועות מראש, ותוצאות של 0:5 ו־0:7 הופכות לנפוצות.
הרעיון להרחיב את הצ'מפיונס ליג היה ביסודו נכון. מבחינה מקצועית, הגעה של קבוצות כמו ריאל מדריד וצ'לסי לקפריסין או לאזרבייג'ן זו חגיגה. אבל מאחורי הגדלת מספר הקבוצות וה"פייר פליי" הספורטיבי יש כוונה פוליטית שהוביל מישל פלאטיני - אני אדאג שתקבלו פירורים מהכסף הגדול, אתם תבחרו בי לראשות אופ"א ואחר כך לפיפ"א.
קרב איגרוף שמאבד ערך ספורטיבי מופסק בנוק־אאוט טכני, מחשש לבריאותו של אחד המתחרים. קבוצת כדורסל בנות הובסה לאחרונה 102:0. מה לגבי נזק מוחי? למה אי אפשר להפסיק משחק כדורגל או כדורסל כשהוא מאבד ערך ספורטיבי?
אז יש לי חדשות בשבילכם: מאמנים שמבינים עניין מעלים הרכב שני ושלישי כשהם מובילים ב־35 הפרש, כי תבוסה לא מוסיפה כבוד גם למנצחים. מאותה סיבה שבוגרים לא משחקים נגד ילדים, גברים לא משחקים נגד נשים, ומתאבקים ששוקלים 100 ק"ג לא מתחרים נגד 65 ק"ג. חשוב לנצח, חשוב גם לא לקבור את היריב באדמה. אילו היו משחקות בצ'מפיונס ליג רק נציגות מאיטליה, ספרד, אנגליה, גרמניה וצרפת, אין ספק שהרמה הייתה עולה, אבל ברצלונה לא הייתה מגיעה לעולם לבולגריה או לבלארוס.
לחטוף שביעייה בשידור ישיר לכל אירופה זו טראומה. מצד שני, הייתי בווסרמיל כשבאר־שבע חטפה שביעייה מבארסה. היה קשה לצפייה, אבל זה היה אולי צעד ראשון לאיפה שהיא היום.
לפנייה לכתב/ת 
