כדי לשנות צריך קודם להשתנות
האם הגירוש מגן עדן הוא, למעשה, הרגע בו זכו אדם וחוה לחירות על מעשיהם, מבט מפוכח על חייהם והרשות לעשות ולהחליט על גורלם? יצחק אהרון מסביר על אפשרות הבחירה החופשית, הקשר לעצמאות אישית ועל הדרך שכולנו עושים מהילדות ועד למוות
הפרת הציווי האלוקי שלא לאכול מעץ הדעת פתחה את שערי היציאה בפני אדם וחוה לגירוש עולם מגן עדן. עת נפקחו עיניו של האדם, התבונה שהתנוצצה במוחו דחקה באופן מוחץ את התמימות הנצחית שהייתה בו. נצחיות החיים הוחלפה בארעיותם והעונשים שהתלוו לגירוש מהדהדים בכל האנושות מאז ועד היום.
לאמיתו של דבר, הסיפור המקראי מלמד כי חוה היא הגיבורה האמיתית של הסיפור ומופיעה כדמות חזקה אף יותר מאדם, שמצטייר כחלש. באכילה מעץ הדעת חוה היא הראשונה להביע אקט של מחאה נגד בלעדיותו של האל על החכמה המוסר והידע, וגוררת אחריה את אדם, אשר נענה לאשתו והתעלם במופגן מצו הבורא. בדיוק בשל כך מטיח בו הבורא "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו". אדם משיב לבורא, מתרץ את מעשיו, מגלגל אחריות על חוה ואף מאשים במידה מסוימת את הבורא במקרה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".
לאכול או לא לאכול?
האיסור הקדמון שהוטל על אדם וחוה טומן בחובו, לכאורה, מכשלה מרכזית ברורה, הרי אם פירות העץ עשויים להעניק לאדם דעת, מדוע להימנע לאכלם? הציווי האלוקי היה חד וברור לחלוטין - "לא תאכל", והפרתו הבוטה מלמדת על הרמת ראש והתרסה כנגד הבורא. תחילה בחרו השניים למלא אחר צו האלוקים, אך לאחר מכן בחרו את הבחירה האנושית הראשונה, לעבור על החוק.
דומה כי הבחירה לקיים את רצון הבורא ובאותה נשימה להתעלם ולהפר אותו בבוטות מלמדת, לראשונה, על אפשרות הבחירה החופשית - פעם לציית ופעם להפר. אחד הפירושים המרתקים לסיפור גן עדן בא מרבי אברהם אבן עזרא, או בר"ת - ראב"ע. למשנתו, אפשרות הבחירה החופשית ניצבה למול האדם כבר מעצם הגדרת האיסור באופן מפורש - שלא לאכול מעץ הדעת, שהרי איסור במקום שמזמין בחירה חופשית. משמע, מאחר שהעץ אינו שונה מאחרים, האיסור לאכול ממנו חסר כל הגיון, ומי שעומד מול איסור לא מובן יתקשה מאוד להתמודד עם הפיתוי.
דבריו של ראב"ע מלווים בפרשנות בהירה של הכתוב בבראשית: "עץ הדעת טוב ורע". פרשנותו את האמור מלמדת על ידיעה מינית של האדם, או כדברי חז"ל "תאוות המשגל", ונסמכת על הפסוק: "ותפקחנה עיניהם וידעו כי ערומים הם".
פירוש זה מבסס את הרעיון לפיו עץ הדעת מבטא מדרגת בגרות בחיי האדם, שהרי הידיעה המינית היא חלק בלתי נפרד וטבעי מחייו הבוגרים של האדם וחייבת להיות מתוך דעת שלמה. עדות לכך נמצא בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד". גם כאן מתפרש הרעיון לפיו "עץ הדעת טוב ורע" משמעותו ראשית בגרות. כדברי ראב"ע "גם הנער, כאשר ידע הטוב והרע, אז יחל לתאוות המשגל".
משמע, כאשר נער מגיע לפרקו מתעצמת בנפשו יכולת הבחירה, מתחיל מרד הנעורים ועל ציר הישר כך הוא מפתח עצמאות. כמו כן, מתחדדות אבחנותיו בין טוב לרע וכפועל יוצא הוא מעצב את אישיותו ומגורש מגן עדן, בבחינת "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
אף הרמב"ם (במורה נבוכים פרק א) מציין כי דווקא ההבחנה האנושית בין טוב לרע היא הפגם הרוחני שלנו, שבגללו גורשנו מגן עדן. לדבריו, כאשר פורצת בנפש האדם נטייה לתענוגות גופניים ולתאוות, כפי שאמר על עץ הדעת 'תאוָה הוא לעֵינַיִם' – סימן שגן עדן אבד.
גן העדן כמשל לחיים
לפיכך נראה כי סיפור גן העדן הוא סיפור המלמד על מסע החיים של כל אדם. גן עדן מסמל את תקופת הילדות שמאופיינת בשמחה, צמיחה והתחדשות. עיניים תמימות מביטות בעולם בסקרנות וללא דעה מוקדמת. זוהי תקופה קסומה וחד פעמית בחיים וככל שהשנים נוקפות כך גדלים הכיסופים לימי התום.
באשר על כן, בבגרותנו לא נוכל באמת להבין ולהרגיש כילדים משום שהשכל התפתח, תשוקת העניים דוחפת למראות חדשים ומחוזות לא מוכרים, התאוות גדלו, הדאגות משתלטות והביקורתיות והעין השיפוטית תפסו את מקומם של התמימות והראשוניות. משכך, לכל אדם תחושה עמוקה כי מצב זה קיים בעומק ההוויה. ובאופן בלתי מוסבר, יחפש בקנאות את הדרך להרגשת שמחה של ילדות נשכחת בבחינת "כשהיינו ילדים הזמנים היו הרבה יותר יפים וטובים מהיום".
ההיפרדות מהבורא (ההורים) מלמדת על פריצת דרך בקשת עצמאות ויציאה לדרך לא נודעת בחסותו של הגורל. המבט התמים התחלף בעיניים ביקורתיות ולב חומד, הדאגה משתלטת וחוסר מנוח לנפש מאפיין את מרביתנו. הפרידה מהחסות והתלות בבורא (הורים) מתבקשת אצל אדם בוגר ועצמאי שעושה צעדיו לקראת קבלת אחריות על חייו - לטוב ולרע, שבהם הוא עמל כהוגן ללחמו, מתמודד עם מציאות שמזמנת אתגרים ומשברים ואף מקים משפחה. הגירוש מגן העדן עיצב את פניה של האנושות כולה ומציג את תמצית קיומה. לפיכך, נוכל לומר אפוא שחוה הוליכה את כולנו מחיים נצחיים של תמימות אל עבר חיים שבהם האדם הוא זה שכותב, בבחירותיו וברצונותיו, את סיפור חייו הייחודי.
האדם הראשון, בבחירתו הגורלית, סיכם שעדיפים חיים מלאי משמעות, מטרה, תכלית ותוכן על פני חיי בטלה נצחיים של אישיות אחת בלתי משתנה. הבחירה בחיים שסופם מוות רוצה לומר שכל הפחדים האנושיים יוצאים משורש כל הפחדים כולם - הפחד ממוות. אם לא נקבל בהכנעה מובנת את רעיון סופיות החיים, לא נוכל לחיות באופן מלא וללא פחדים משתקים.
כך נבין כי אין ביכולתנו לשנות את העולם כרצוננו וכל שנוכל הוא לשנות רק את עצמנו. אם לא נניע בתוכנו את השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם, העולם יישאר בעינינו בלתי משתנה, מפני שכדי לשנות צריך קודם להשתנות. אך כשאנחנו מבקשים להיות טובים יותר ומשתנים, כל העולם משתנה אתנו ובעינינו והחיים לפתע מקבלים מעין תחושת גן עדן.
יצחק אהרן, "חכמה " מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
