אוקיי, אני מודה: אני לא רוצה למות רווקה
אני שונאת להודות בזה, אבל אני יודעת שאף בחור לא יתעצב אם לא אהיה כאן יותר. לא עשיתי טוב לאף אחד, אלא אם כן זה היה בחדר המיטות
לפני שבוע כמעט נחנקתי למוות מפתית קורנפלקס חצוף שנשאב לגרוני. באותן שניות ארורות, כשנכנסתי לפאניקה, כהרגלי הגזמתי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע היה: זהו? ככה אני עתידה לסיים את חיי? לבדי בדירה התל אביבית והמעפנה שלי?
כשנרגעתי, כבר לא היה טעם להמשיך לאכול. החזרתי באיטיות את קופסת הקורנפלקס למקומה על המדף, ובניגוד לפרסומת שלהם, הדבר האחרון שהרגשתי זה "אלופה". אם ישאלו אותי מה הדבר שהכי מפחיד אותי, אני אנשוך שפתיים ואגיד "כלום". אבל כנראה שמבפנים, בשקט-בשקט, אני אלחש "להיות רווקה לנצח", ואקווה שהפחד הזה לעולם לא יתממש.
בסדר, אני יודעת שאני צעירה מכדי לחשוב על זה עכשיו, וברור שזה לא אמור להטריד אותי, אבל זה כן, וזה בדרך כלל תופס אותי במצבים כאלו של שבריריות והיסטריה. זה קורה למשל כשנהג מונית תועה כמעט מוריד אותי מהכביש "כי הוא לא שם לב", ואני חושבת לעצמי, "זהו?!", זה הכול? זה כל מה שאזכה לו בחיי?".
אני שונאת להודות בזה, אבל אני יודעת שאף בחור לא יתעצב אם לא אהיה כאן יותר. לא עשיתי טוב לאף אחד, אלא אם כן זה היה בחדר המיטות. או על השולחן. או במושב הקדמי של הרכב. אני תוהה מה יהיה איתי בעוד שבע שנים מעכשיו - האם אתחרט שלא התפשרתי על כל אלו שלא רציתי כי הם לא היו "מספיק" בעיניי? האם אצטער על כל אותן הפעמים שסירבתי לצאת אפילו לדייט אחד ומסכן כי הבחור לא עמד בהררי הציפיות שבניתי לעצמי? והאם כל זה אומר שנידונתי להישאר לבד?
לבד. איזו מילה כבדה זאת. לא מזמן ניסיתי לנתח את המילה הזו והגעתי למסקנה די פיוטית שהעלתה בי חיוך - לבד זה בעצם לב אחד. זה באמת פירוש נורא יפה בעיניי, אבל אני עדיין סבורה שבן אדם לא צריך להעביר את חייו לבדו. הוא צריך מישהו שיחבור אליו, שישלים את החתיכה האחרונה בפאזל.
אני לא יודעת אם כל המחשבות הללו הן פסימיות, ריאליות או מגוחכות, למרות שככל הנראה התשובה היא האפשרות השלישית. אבל הן המחשבות שלי, ואני בטוחה שאינני הבן אדם היחיד שמסתובב לו און ואון ותוהה מתי ה"והם חיו באושר ועושר" יגיע גם אליו. אני אפילו מוכנה לוותר על ה"עושר", רק שלא אהיה רווקה נצחית. רק שמי שזה לא יהיה יגיע כבר, ויחליט שהפעם הוא נשאר.
"וישנו הסוג השני, הסוג שלי, שכל החיים מרגיש שהוא מתגעגע למישהו שעוד לא פגש. שמחכה כל הזמן לרגע שבו הגעגוע ייפסק ומישהו ייכנס בדלת. אנחנו סוג בעייתי, הסוג השני", כתב הסופר יואב בלום בספרו "מצרפי המקרים", ואני אומרת - זה שאנחנו בעייתיים לא אומר שזה בלתי אפשרי, נכון? זה פשוט עניין של זמן כנראה. ועד שהזמן הזה יגיע, אני אשתדל שלא להיחנק, להידרס או למות.
