מצב כפית: מה כל כך מהפכני ב"גברת פלפלת"?

דרוש אומץ כדי להוציא, בתקופתנו, ספר על אישה קטנה. לכאורה מנציחה גברת פלפלת, "אישה בגודל כפית", שכל יומה סב סביב עבודות הבית והשבעת צורכי בעלה, את אי-השוויון הדומסטי, את שעבודה של עקרת הבית, את קטנותה של האישה. בפועל, איך שלא מסובבים את הכפית הזו, מדובר בספר מגדיל ואפילו, כמו שאומרות, מעצים.

כפי שמספרת לקוראים הצעירים המתרגמת דנה כספי בדברי הפתיחה, אלף פרויסן הנורווגי היה זמר, מחזאי, במאי תיאטרון, שדרן רדיו, שטותניק וסופר. "גברת פלפלת" שלו הופיע לראשונה במדור ילדים בעיתון, אחר כך בשידורי הרדיו, ורק בגלגולו האחרון כספר קריאה. לישראלים היא מוכרת בעיקר מסדרת הטלוויזיה היפנית ששודרה כאן באייטיז, ואכן קשה, בהתחלה, שלא לשמוע את קולה של חני נחמיאס מסתחרר ברקע בראש הקורא. הצמצום הנורדי שבין הדפים - בספר יש חמישה סיפורים ובסדרה היפנית 130 פרקים, אם למנות הבדל אחד - מחליש אותו אט־אט.

כנרמז, "גברת פלפלת" ראוי לקריאה פמיניסטית ויש בו משהו לכל דור של פמיניזם, בלי לריב. אלמלא היה זה דימוי מסוכן לילדים, ניתן היה לקבוע שכבר שורות הפתיחה חדות כסכין: "היה הייתה פעם אישה, גברת פלפלת שמה. ערב אחד הלכה לישון, כמו שנשים עושות בדרך כלל, ולמחרת התעוררה, כפי שנשים עושות בדרך כלל, אבל אז היא נהייתה קטנה כמו כפית, וזה בדרך כלל לא קורה לאף אישה". המילה העברית אישה, כפי שהיא מופיעה כאן, נקראת הן כנקבה והן כרעיה, ובין אם זה המצב גם בנורווגית או שלא - יש כאן עקיצה כלפי כל ההנחות כולן, ובעיקר ההנחות הנוגעות לתפקודה היומיומי של האישה.

עקיצה כלפי כל ההנחות כולן, ובעיקר ההנחות הנוגעות לתפקודה היומיומי של האישה. "גברת פלפלת"

לגברת פלפלת, נמסר בהמשך, "לא היה עם מי לדבר", זאת כי מר פלפל יצא לעבוד בשדה. כמו שמגלה לנו רק הספרות, בדידותה של עקרת הבית מולידה עולם פנימי נפתל, בדיוני, חולמני ומשחרר, חירות שאינה שמורה לעבדים ממין זכר־מפרנס, הנדרשים לקשר רציונלי ותפקודי עם העולם החיצון. כאן בדיוק מציע "גברת פלפלת" קריאה פמיניסטית מחוכמת: גם האישה וגם הגבר הם עבדים של הקיום, מוקרבים על מזבח מחויבויותיהם החברתיות והכלכליות, אך רק לאישה שמורה הזכות לברוא לעצמה עולם פנימי ולהתנהל בתוכו במשך שעות ארוכות. אם אנחנו מכירים בכך שרק בדמיונו יכול אדם להיות חופשי באמת, הרי שלאישה, עקרת בית קטנה ככל שתהיה, יתרון גדול על הגבר. היא נמצאת במשך שעות בעולם לא מושגח שהבהייה והחלום מותרים בו. מותר בו אפילו להפוך עירומה למלכת העורבים - כל עוד בשעה מסוימת יפוג הקסם והארוחה תהיה על השולחן.

לגברת פלפלת, כרוב רובן של הנשים בזמן בריאתה - שנות ה־50 של המאה ה־20 - יש הרבה דברים לעשות: כביסה, ניקיון, בישול. איך תעשה אותם, כשקוטנה הסימבולי הפך למיניאטוריות בפועל? גברת פלפלת היא אישה־קוסמת, אישה־מכשפה, אישה שיכולה לתמרן בלשונה בלבד את כל כוחות הטבע ועולם החפצים שיעבדו עבורה: הגשם יכבס, השמש תייבש, הכלב יציע את המיטה, המחבת תטגן בעצמה. כשיחזור הגבר הביתה, הוא לא יידע דבר על עולמה הפנימי של אשתו ("האישה לא הזכירה ולו במילה שהייתה קטנה כמו כפית, כי נשים בדרך כלל לא אומרות דברים כאלה").

נמצאת במשך שעות בעולם לא מושגח שהבהייה והחלום מותרים בו. מתוך סדרת הטלוויזיה

בסיפור האחרון בספר, מכיוון שגודלה לא מאפשר לה להכין עוגיות סירופ (החך מתעורר למחשבה על המתכון הנורווגי המתוק) לאירוע התרמה, מכריזה

 גברת פלפלת על אקט מופלא בחתרניותו האומנותית ואמירתו החברתית: היא תעמיד את עצמה, את דמותה הקטנה, הבובתית, הפלאית, למכירה בבזאר. ואז, ברגע שלא ברור לחלוטין אם תוכנן קודם במוחה הקודח או שהוא תוצאה של מיאוס מהאירוע הבורגני על גבירותיו המנג'סות - גברת פלפלת הזערורית פורצת בהתפרעות משולחת רסן, דורכת על העוגה, מלכלכת את המפה ושוברת ספלים. היא עושה כל מה שהיא יכולה לעשות רק בתור בובה, כי האישה, הלוא, נמדדת לפי רמת הניקיון, הסדר ואיכות המטעמים שהיא מפיקה. הגבירות הנרעשות בבזאר זועקות: "תעצרו את הבובה, תעצרו את הבובה" - קריאה סימבולית לשמירה על הסדר החברתי המוכר שהופרע, וממשיך להיות מופרע, על ידי אישה בגודל כפית.

"גברת פלפלת: אישה בגודל כפית", אלף פרויסן, מנורווגית: דנה כספי, טל־מאי וידיעות ספרים, 71 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".