תן לי דקה להתרגל אליך שוב / בלוג ה-NBA
אחרי יותר מחצי שנה בחוץ, קוואי לנארד סוף סוף חזר. למרות הנסיגה ההתקפית של סן אנטוניו, ההגנה שלה הייתה איכותית גם בלעדיו והניצחונות נאספו בקצב מפתיע. עכשיו, יחד איתו, היא רוצה להמשיך מאיפה שהפסיקה בגמר המערב מול גולדן סטייט. היכונו לקאמבק שיכול לטרוף את הקלפים בליגה הטובה בעולם
במשך רוב העונה, כשגרג פופוביץ' נשאל על ידי כתבים על מועד חזרתו של קוואי לנארד למגרשים, התשובה הקבועה והמתחמקת שנהג לספק הייתה "במוקדם או במאוחר".
"אם הייתה לי את העבודה שלכם, הייתי שואל את זה כל הזמן", הוא עקץ, אבל סירב להתחייב לגבי מצבו המדויק של השחקן הכי חשוב שלו בשנים האחרונות. בשני האחרון פופוביץ' כבר היה אופטימי יותר, ואמר ש"המוקדם הוא באמת הרבה יותר מוקדם עכשיו". רק שלאמירה הזאת קדמו כמה שבועות מתוחים.
הייתה לו סיבה טובה לשמור על הערפל ולא לפזר אותו: חוסר היכולת לנבא במדויק את זמן ההתאוששות מהפגיעה שלנארד סבל ממנה, בשריר הירך הארבע-ראשי. בתחילה הספרס הודיעו שיחמיץ רק את תקופת קדם העונה, אבל הקאמבק התעכב עוד ועוד. פופוביץ' כבר הסכים לומר שלנארד לא הגיב לשיקום כפי שהמועדון ציפה, וגם הודה שלא נתקל אף פעם בפציעה מהסוג הזה עד לנארד ופארקר, שנאלץ גם הוא להתמודד איתה.
מאז 26 הנקודות שקלע ב-24 הדקות של משחק מספר 1 בגמר המערב מול גולדן סטייט והנפילה הכואבת על הרגל של זאזה פאצ'וליה, לנארד לא חזר. תקופת השיקום הייתה ארוכה, ועברה כמה שלבים. היא כללה לפי ESPN עבודה אישית, אימוני 2 על 2 ו-3 על 3, לפני קבלת האישור לחזור לאימונים סדירים. בתחילת התהליך הוא עבד עם פארקר, שחזר כבר ב-27 בנובמבר, וגם עם טים דאנקן ומאט בונר. וכמו שהוא יעיל ומשעמם בעת ובעונה אחת על המגרש, מסתבר שככה הוא היה גם מחוצה לו. "רק התרכזתי במה שהייתי צריך להשיג, וזהו", אמר לא מזמן. "פשוט לקחתי את זה יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, התמקדתי רק בפציעה שלי".
בלילה שבין שלישי לרביעי מול דאלאס ההמתנה נגמרה, ופופוביץ' לא הרגיש צורך להעלות את לנארד מהספסל. במשחק הראשון מאז אותו משחק הוא פתח בחמישייה, אך תחת מגבלת דקות ברורה. לנארד שיחק כחמש דקות בכל אחד משלושת הרבעים הראשונים, וניסה למצוא את עצמו.
האריסון בארנס צלף עליו שלשה כבר בפתיחה, אבל אחר כך הגיע הסל הראשון, מחצי מרחק אחרי חסימה מפאו גאסול, שהזכיר שוב כמה היה חסר. הוא נכנס לצבע, קלע מבחוץ, לא ברח ממגע, נאבק על ריבאונד התקפה, נראה חד ובסך הכל הרים 12 זריקות ב-15 דקות.
כשלנארד ירד מהפרקט בפעם האחרונה הספרס הובילו 50:55, ולא הגיבו טוב להיעדרות שלו ברבע האחרון בדרך להפסד מפתיע. זה לא באמת פגם בהתרגשות הכללית מהחזרה. בסיום הוא רק הודה על האפשרות ליהנות שוב מהדברים שהתגעגע אליהם, כמו "להחטיא זריקות, להפסיד משחקים, לעשות טעויות". כי ככה זה כשמתגעגעים – פתאום לומדים להעריך מחדש גם את הדברים שלא מעוניינים בהם בימים כתיקונם.
הספסל נותן את שלו
ההפסד הזה לא ייצג את סן אנטוניו של התקופה האחרונה, שהצליחה להחזיק מעמד בלי לנארד בצורה מרשימה. למועדון אחר, עם מאמן אחר ותרבות ארגונית אחרת, היה קל יותר כנראה להתרסק, לחפור בורות מוקדמים ולאבד כיוון בזמן שהכוכב הגדול נעדר מ-27 משחקים. לא סן אנטוניו, לא פופוביץ'. הם נשארו בצמרת כאילו לנארד לא היה פצוע מעולם. הם שידרו שוב עוצמה של קבוצה בריאה, רגועה ועמוקה, של מועדון גאה שיכול לתפקד מצוין גם בלי המנהיג השקט, הקלע המוביל ואחד משחקני ההגנה הטובים בליגה.
גם בלעדיו הספרס נשארו אחת משתי קבוצות ההגנה הטובות ב-NBA, עם ממוצע ספיגה של 97.6 נקודות. לנארד אולי היה בחוץ, אבל יחד עם הסלטיקס סן אנטוניו היא עדיין קבוצת הבית הטובה בליגה (מאזן 2:13 במבצר שלה), ואחרי יותר מרבע עונה מדורגת במקום השלישי במערב.
אם בשלבים מסוימים לוח המשחקים הנוח עשה לה הנחת כוכב פצוע (אטלנטה, שני מפגשים עם ממפיס, שניים עם שיקגו, שניים עם פיניקס, שלושה עם המאבריקס), לפני המעידה מול דאלאס סן אנטוניו הפגינה את האיכויות המוכרות שלה גם מול קבוצות מעולות כמו דטרויט ובוסטון. מילת הקסם גם הפעם היא עומק, והעונה היא קיבלה ביטוי מלא ושלם יותר דווקא ללא לנארד.
שמונה שחקנים של פופוביץ' קלעו בהיעדרו מעל 8.0 נקודות למשחק, בפעם הראשונה מאז 2014/2015. זאת לא בהכרח אינדיקציה להישגים עתידיים, אבל בהחלט הוכחה נוספת לכך שהזהות של סן אנטוניו מתעצבת קודם כל דרך המאמן והשיטה שלה, שמצליחים להאפיל על כל סופרסטאר. הספסל של סן אנטוניו נמצא בטופ 10 בנקודות, אסיסטים, חטיפות ודקות, ועם שחקנים משלימים כמו בריאן פורבס שקולע העונה ב-41.7 אחוזים לשלוש (יותר מכל אחד אחר בסגל), זה לא מפליא.
קייל אנדרסון, פעם חלק מהספסל הזה וברבע הראשון של העונה הסמול פורוורד הפותח של הקבוצה, הוא דוגמא הקלאסית לשחקן שולי שהפך בחסות הסיטואציה הייחודית לבורג חשוב. בשתי העונות האחרונות בסן אנטוניו הוא רשם 150 הופעות, 25 מתוכן היו בחמישייה. העונה הוא פתח בה בכל 23 המשחקים שלו, ותירגם את העלייה בזמן הפרקט לתפוקה משודרגת.
מ-3.4 נקודות, 2.9 ריבאונדים ו-1.3 אסיסטים הוא טיפס ל-8.9 נקודות, 6.0 ריבאונדים ו-3.0 אסיסטים, ועם הקפיצה בכדורים חוזרים והשיפור בקליעה הצליח לעזור בנטל (עד שנפצע בעצמו בהפסד באוקלהומה ומאז לא חזר). הוא התקשה לקבל זמן במה עם קוואי, ופופ כבר הודה ש"הוא תמיד היה שחקן טוב, פשוט לא נתתי לו את הדקות שהוא קיבל השנה".
הבוס החדש
ויש עוד שניים בולטים שעומדים מאחורי ההצלחה השקטה והטיפוסית של סן אנטוניו נטולת לנארד. הראשון הוא מאנו ג'ינובילי בן ה-40 - כן, עדיין - שבקיץ 2015 החליט לא לפרוש, בקיץ 2017 הפך לשחקן השמיני בהיסטוריה של הליגה שבקריירה של 16 עונות לפחות משחק רק בקבוצה אחת ובחורף 2017 ממשיך לספק רגעים בלתי נשכחים.
אחד כזה הגיע בשלשת הקלאץ' הגבוהה נגד בוסטון, מול אל הורפורד. על תקן זקן השבט שהיה שם בכל נקודות הציון המשמעותיות של המועדון הוא קולע מרחוק, חודר, מוסר ומרגיש בטוח מספיק כדי לקחת זריקות מהסוג שהכריעו את הסלטיקס. וזה פשוט תענוג צרוף.
למרקוס אולדריג' נכנס בצורה חלקה לתפקיד ממלא מקומו של בעל הבית. כל הדיווחים והדיבורים על טרייד אפשרי נראים פתאום לא רלוונטיים, כמעט מצחיקים. פופוביץ' ידע להסביר שטעה בכך שניסה לשנות אותו מדי, "להפוך אותו לג'ק סיקמה" והתכוון ללמד אותו דברים שבלבלו אותו ולא התאימו לסגנון שלו. העונה אולדריג' מקבל יותר זריקות ובפעם הראשונה בקדנציה בסן אנטוניו מצליח להתקרב למספרים ולדומיננטיות מהימים היפים בפורטלנד.
אחרי ג'ואל אמביד הלוהט הוא ללא ספק שחקן הפוסט הטוב בליגה, אפקטיבי גם בפיק-אנד-רול, זורק יותר מבחוץ (43 פעמים עד עכשיו לעומת 56 בכל העונה שעברה) והפך לאופציה ההתקפית הכי בטוחה שיש לפופ בשרוול. קפיצת המדרגה שלו מסתתרת גם בפרטים הקטנים, למשל בשיפור באחוזים בזריקות קשות. בעונה שעברה הוא קלע זריקות כאלה עם שומר צמוד ב-50.7 אחוזים ועם שומר צמוד מאוד ב-52.1. העונה הוא קולע אותן ב-53.1 וב-54.7 אחוזים בהתאמה.
ועוד לא דיברנו על התרומה של רודי גיי, פאו גאסול הבלתי נגמר שהעונה גם מוסר יותר ובגיל 37 ממשיך להשפיע, דני גרין המשתפר ופטי מילס ששומר על יציבות. אבל עם כל הכבוד והמחמאות המוצדקות למרכיבים השונים במכונה המשומנת של המאסטרו, דברים אמורים להשתנות עם שובה של החוליה החשובה והמרכזית ביותר במערך. בהגנה סן אנטוניו כבר הסתדרה בלעדיו לא רע בכלל. בהתקפה, החזרה שלו עשויה לטרוף את הקלפים.
עם כל ההילה ההגנתית סביבו בעונה שעברה קוואי היה גם סקורר אדיר, עם 25.5 נקודות בממוצע ב-48.5 אחוזים מהשדה. הוא קלע יותר שלשות מבכל עונה אחרת בקריירה שלו ולקח יותר זריקות מבכל עונה אחרת. הוא היה המנוע, ותזכורת מהירה לכך קיבלנו כבר בדאלאס. יש לפרט ה"קטן" הזה השפעה דרמטית על סן אנטוניו, שנעצרת העונה ב-101.1 נקודות מדי לילה ותקועה בקטגוריה הזאת במקום ה-25 בליגה.
עדיין לא ברור בדיוק איך הפציעה תשפיע על לנארד. אבל אם הכל יהיה בסדר ובתוך כמה זמן נקבל את אותו כוח התקפי מוכר, כנראה שלא תהיה ברירה אלא להמשיך להזכיר שסן אנטוניו המבוגרת כאן כדי להישאר. שלמרות ההפגזות המתמשכות של יוסטון, הכדורסל המסחרר של גולדן סטייט ומופעי היחיד הדורסניים והמגוונים של לברון, אין לה סיבה לפחד מאף אחד.
לפנייה לכתב/ת 
