אור בעפולה
במשיכות מכחול על קירות חדר ילדותה ביטאה סיוון ג'ינו, נערה שקטה ומופנמת, את הכאב העז על מות אחותה הבכורה, ורד. הכישרון יוצא הדופן שהתגלה באותם ימים הפך אותה לאמנית הגרפיטי הרשמית של עיריית עפולה ולחברה ב"רזידנסי", תנועת תרבות שפועלת לפיתוח האמנות בפריפריה ונתמכת על ידי מפעל הפיס
בשיתוף מפעל הפיס
אלו היו ימי פוסט הסכם אוסלו. טרור אכזרי השתולל במדינת ישראל. באפריל 1994, מחבל מתאבד מתנועת חמאס נצמד עם מכונית תופת אל אוטובוס של חברת "אגד" ופוצץ עצמו במרכז העיר עפולה. שמונה ילדים ומבוגרים נהרגו, ביניהם תלמידת בית־הספר ורד מרדכי ז"ל, שהייתה בדרכה הביתה. בת 13 הייתה במותה.
בזמן שהאבל שטף את בית משפחת מרדכי, התקשתה אחותה הצעירה, סיוון, למצוא את המילים שיביעו את שיברון לבה. במשיכות מכחול של כאב היא ציירה במשך ימי השבעה על קיר חדרה את מראות האסון שפקד את העיר והמשפחה. "אני זוכרת את עצמי כנערה מופנמת בת 11 מחפשת דרך להביע את הרגשות שלי. בזמן שבני משפחתי בכו וזעקו, נכנסתי לחדר ופשוט התחלתי לצייר על קיר חדרי את הפיגוע הנורא: האוטובוס, הפיצוץ, אנשים פצועים ומגואלים בדם, ורד אדום שנחנק", נזכרת סיוון ג'ינו, כיום בת 35.
כשהבחינו בציור הקיר עמוס המראות הקשים, חשכו עיניהם של הוריה, שהחליטו להסירו. "הוצאתי את כל הכאב שהיה לי בפנים על גבי הקיר הלבן. הורי, שהזדעזעו מהציור, היו מוחקים אותו מדי יום, וכל פעם מחדש הייתי מציירת שוב. לא הנחתי לזה. מאז היותי ילדה קטנה היה לי קל יותר להתבטא במכחול ובצבעים, ולא בעטים ומחברת. אחרי האסון גיליתי שקיר גדול ורחב הוא המרחב שלי, ולא דף קטן עם שוליים", היא מספרת.
זה לא היה המשבר היחיד שחוותה. בשל הישגים נמוכים בלימודים החליטו בהנהלת בית־הספר להרחיקה לצמיתות בתחילת שנת הלימודים
של כיתה י"ב. "בגלל שפגעתי בממוצע הציונים השכבתי, החליטו לזרוק אותי מבית־הספר", היא מספרת. "אני לעולם לא אשכח את המאורע הזה. הלכתי עם אמא שלי אל המנהלת, התחננתי לסיים 12 שנות לימוד, אבל הם פשוט לא הסכימו. חלק מהשאפתנות שלי בעולם האמנות הגיעה מאותו אירוע טראומטי. בדיעבד הבנתי שאפשר להשיג הכל בחיים, גם קיר בטון עבה ניתן לשבירה".
החלום שלה היה לעשות גרפיטי. בעבר, כדי להגשים את החלום הזה היית צריך לעבור על החוק. אולם כבר שנים שאמנות הרחוב איננה תופעת שוליים ונדליסטית, אלא טרנד גלובלי חם. אמני הרחוב כבר לא מרססים באישון לילה ונמלטים. כיום רשויות מקומיות משלמות להם על מנת שיעטרו את הרחובות.
"גרפיטי, במהות שלה, היא יכולת הביטוי של האמן בצורה הכי קלאסית, יפה ומודרנית. לכל אמן יש את תווית הזיהוי שלו, ואיתה הוא מופיע ברחבי העיר", מספרת ג'ינו.
לפני כעשור אזרה אומץ, פנתה לעיריית עפולה וקיבלה אישור לצייר את שעל לבה ברחובות. היא החלה לעטר בגרפיטי עם מכחול את ארונות החשמל, הקירות ואריחי העיר, עד שהפכה לאמנית הרחוב הרשמית מטעם העירייה.
בהדרגה התקבצו סביבה נערי שוליים שניהלו את תרבות הגרפיטי הלא חוקית בעיר, ולימדו אותה את האמנות שלהם. "אחד הנערים לימד אותי לעבוד עם פחיות ריסוס. בזכותו התאהבתי בהן. אט אט, החלו להגיע אל המחסן שלי עוד ועוד נערי רחוב, והחלטתי לחבק ולאגד אותם. בעזרת עיריית עפולה והרשות למלחמה בסמים פתחנו סטודיו עבור הנערים האלה, ועד היום אני מלווה אותם. הם חלק גדול ממני ואני דואגת שלא יוותרו עליהם, כמו שעשו לי. זו האחריות שלי", היא מתארת.
כיום, אין תושב בעפולה שלא מזהה את החתימה שלה, 'SELY'. רק לאחרונה סיימה לרסס על ארון חשמל ציור מרשים של זמרת ההיפ־הופ לורן היל. "בעירייה נותנים לי יד חופשית כל עוד אני מכבדת את כל המגזרים ולא פוגעת ברגשות התושבים", אומרת ג'ינו.
בשנים האחרונות היא חברה לקבוצת אמנים בשם "רזידנסי", שהקימו תנועת תרבות שמטרתה לפתח אמנות קהילתית וחברתית עמוקה ומאתגרת בפריפריה של ישראל. אמני "רזינדסי", שנתמכים על ידי מפעל הפיס, אחראים לפרויקטים פורצי דרך המשנים את פניה של עפולה.
כך, למשל, מפעל הפיס מממן מיזם שבמסגרתו מגיע מדי חודש אמן ישראלי בולט לעיר, מקבל מקום לינה, אוכל, סטודיו, ליווי של אוצר, שכר ותקציב לפרויקט, ויחד עם קהילת האמנים המקומיים הוא יוצר פעילות אמנותית.
"בזכות 'רזינדסי' הצלחנו להתגבש כקהילה של אמנים", אומרת ג'ינו, "הפכנו לגוף שיוצר יחד לטובת האמנות בעפולה, שעשתה קפיצה תרבותית אדירה בשנים האחרונות. כך, לדוגמה, לפני כשנתיים הגיעה לעיר האמנית נעם ונקרט ויחד הוצאנו לפועל תערוכה רבת־משתתפים ששינתה את המרחב הציבורי ואת חזות השלטים והתמרורים בעיר. התערוכה הוצגה ברחובות הראשיים של עפולה, וזה ממש האיר את העיר. ההיכרות והעבודה שלי עם נעם, אמנית מוכשרת ומקצועית, העניקה לי ביטחון. בזכותה הבנתי שאני אמנית טובה. עבורי, לעבוד עם קבוצת אמנים מ'רזינדסי', זו הגשמת חלום."
ארכיון המוזיקה בישראל
ישראל מדינה צעירה אומנם, אולם יוצריה הוותיקים כבר באים בימים. על מנת שלא נאבד אוצרות תרבותיים יוצא לדרך בימים אלה פרויקט "תיעוד יוצרים בזמר העברי" מטעם המועצה לתרבות ואמנות של מפעל הפיס. חוקר המוזיקה ושדר הרדיו יואב קוטנר הוא המנהל האמנותי של הפרויקט.
המטרה: להקים ארכיון של יוצרי המוזיקה הישראלית, כותבים ומלחינים, מעבדים ומבצעים, לא רק של היצירות שלהם, אלא של האנשים עצמם. במסגרת הפרויקט מקיים קוטנר ראיונות עם יוצרים ומבצעים מימי ראשית המדינה ועד ימינו. דרך הראיונות ניתן יהיה ללמוד על התהוותו של "הצליל הישראלי", וכיצד התפתח והשתנה במהלך השנים. סיפורי חיים אלה, תוך זיקה והתייחסות לאירועים השפיעו עליהם ביצירתם, אינם קיימים עדיין בשום ארכיון.
הפרויקט "תיעוד יוצרים בזמר העברי" יעלה לאתר האינטרנט של מפעל הפיס ויהיה פתוח לציבור הרחב, כך יוכלו כולם – תלמידים, יוצרים והציבור הרחב – לזכות להנגשה לליצירה המוזיקלית שנוצרה בישראל לאורך שנים ארוכות. במקביל לפרויקט המוזיקה החל השנה מפעל הפיס גם בפרויקט לשימור יצירות מחול ובפרויקט רחב היקף לתיעודם של סופרי ישראל.
"אנו פועלים מתוך תחושת שליחות ודחיפות", מספרת דולין מלניק, ראש אגף התרבות של מועצת הפיס. "יוצרים חשובים רבים כבר הלכו לעולמם מבלי שעבודתם תועדה ונשמרה. הארכיון המצולם יהיה נגיש לציבור ויאפשר לימוד ומחקר לכולם".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס
