בעלת הבית
הניצחון היוקרתי של מכבי תל אביב על פנרבחצ'ה הוציא ממנה את המיטב. הצהובים רצו יותר, הסתכנו יותר וגם איבדו יותר - וזה השתלם. ניכר שנבן ספאחיה שחרר את הרסן. וגם: הבעיה המסתמנת בעמדת הרכז המחליף
בדרך כלל, ההגדרה של משחק בהזמנה הוא משחק נגד יריבה נחותה, שתאפשר לך לנצח ולחזור למסלול אחרי כמה הפסדים, למרות שאולי אתה לא בכושר שיא וקצת שבוז פיזית ומנטלית. אבל אמש (חמישי) הופיעה בהיכל אלופת אירופה המכהנת, עם המאמן המעוטר ביבשת, עם שחקנים משובחים – ועדיין נתנה למכבי תל אביב משחק בהזמנה.
ניצחון יוקרתי: 73:82 למכבי תל אביב על פנרבחצ'ה
כי מתברר שזה מה שמכבי צריכה – יריב איכותי שיוציא ממנה את המיטב, מול קהל ביתי חם ודוחף. ומכבי אכן מצאה בנבכי נשמתה הרבה טוב, כמעט את המקסימום שהיא יכולה להפיק מהסגל שלה, ובעיקר הוכיחה לקהל שלה ולעצמה – שבהיכל בתל אביב, היא הבלבוסטה.
להיות בעל בית זה אומר לעלות בלי פחד, לא משנה נגד מי, להיות אגרסיבי, לחטוף ולרוץ, ובעיקר לשמור כמו אדון הבית. כמה דובר על ההגנה בשבועות האחרונים, זו שחטפה 90-85 נקודות בכל פעם, אפילו במשחקים עם מעט התקפות יחסית, בגלל החשש לרוץ ולאבד. והנה, הכל מתהפך, מכבי סופגת רק 73, במשחק בו היא רצה, גם מאבדת, אבל מעזה, מסתכנת, חיה. זה המשחק שלה, זה האופי שלה, והכל התחיל בריצת 2:15 שנתנה ביטחון עצום בפתיחה.
איזה הבדל דרמטי זה להירדף במקום לרדוף. הפתיחה המצוינת נתנה למכבי ביטחון אבל גם רדיוס ספיגה שעזר לה כשהמשחק הגיע לשוויון. אומרים שההגנה הכי טובה היא ההתקפה. אז אומררריםםם. גם כאן מכבי מבלבלת את היוצרות: ההתקפה הכי טובה היא ההגנה. כשאתה שומר כל כך טוב, הסלים באים לך ביתר קלות בצד השני.
אז מה היה לנו שם? קיין נכנס מתחת לגופיה של וונאמייקר ולא נתן לו לנשום. הגבוהים התמודדו בגבורה מול וסלי, תקעו לו מרפק בריא בכל פעם שעבר בסביבה, החזיקו אותו בגופייה. טיוס, בולדן, פרחוסקי – כולם סיימו עם ארבע עבירות. כולן היו טובות, כולן מנעו סלים. פייר ג'קסון גילה מולו את בובי דיקסון, AKA מוחמד עלי, שאכן ריקד כפרפר ועקץ כדבורה, אבל זה רק דירבן אותו להתקיף ולהיות עוד יותר אגרסיבי.
אמנם שחקני פנר נשלחו לקו 24 פעמים, ודייקו ב-83 אחוז, אבל האורחים לא הצליחו לפתח מומנטום, למעט בשוויון קצר בפתיחת הרבע השלישי. אבל גם משם ידעה מכבי תל אביב לחזור, תעודת כבוד לאופי, נחישות וחוסר פחד. ככה משחק בעל בית.
אחרי המשחק ביוון נכתב כאן על נחיצותו של משחק ריצה, על הצורך בשחרור הלחץ מאיבודי כדור ועל כלי הגנה נוספים שהמאמן צריך להעניק לשחקנים. אז אמש מכבי רצה הרבה יותר, וגם איבדה יותר. במחצית היו לה כבר 8 איבודי כדור, אחד יותר מכל האיבודים במשחק באואקה. אבל זה הופך להיות גורם שמנבא טוב את ההצלחה שלה. למרות 13 איבודים למכבי ו-12 ריבאונד התקפה של פנר, מכבי שלטה במשחק לכל אורכו. כי היא היתה בזון שלה, באיזור הנוחות שלה, ואיפשרה לגארדים המובילים שלה להתבטא במקום שבו הם מרגישים הכי בנוח – במגרש הפתוח.
מכבי ניצחה בריבאונד, באסיסטים, בחסימות, באחוזי קליעה מהשדה. הכל התחיל בהגנה ובמשחק הקבוצתי ללא אגו, שאותו מכבי ת"א משחקת כבר מתחילת העונה. זו תרומתו העיקרית של המאמן, למרות שעדיין חסרים לקבוצה כלים הגנתיים מגוונים.
ניכר שספאחיה קצת שחרר את הרסן, ועודד את הגארדים שלו לרוץ. אבל מי שנתן את הדחיפה הסופית היה דווקא אוברדוביץ', כשהלחץ שלו על כל המגרש אילץ את מכבי לרוץ ולשבור את הלחץ, והיא הגדילה לעשות כשלא רק העבירה את החצי, אלא הלכה וניצלה את שבירת הלחץ לסלים קלים. ספאחיה תרם בניהול חילופים מצוין, בעיקר על הדקות של פייר ג'קסון – שכשהוא טוב, הוא ממש טוב, וממש קריטי להצלחה.
הולך ומסתמן שהעמדה הכי חסרה במכבי היא עמדת הרכז המחליף. כשג'קסון יוצא מכבי בירידה ביכולת, אבל הוא יתמוטט בעומס הזה. קול נפלא כקלע וחודר, אבל אינו רכז קלאסי. לשמחתו של ספאחיה, הצמד סוף-סוף נתן משחק טוב יחד. בכל מקרה ספאחיה מקבל צל"ש גם על כך שהשאיר במגרש את יובל זוסמן לדקות טובות, בזמן אמת, ועל כך ששני הצברים שלו נכנסו לרשימת הקלעים. הכל נראה יותר טוב ככה, אדון בעל הבית.
לפנייה לכתב/ת 
