הגפילטע והקובה עושים את ניו יורק
מי לא מתגעגע לאוכל של האמא היהודיה? כולם. עכשיו מקבל האוכל היהודי את היחס שמגיע לו. ה-Jewish Food Society נולד בכדי לשמר ולחגוג את הקולינריה היהודית דרך הסיפורים שמאחורי האוכל. נעמה שפי מספרת איך הצליחה לגרום להיפסטרים מברוקלין להתרגש מגפילטע פיש, ואיך כל אחד מאיתנו יכול להוסיף את המתכון הפרטי שלו לארכיון
מה מזכיר לכם את הבית? מה מחזיר אתכם לזיכרונות היפים מבית סבתא? ברוב המקרים, כשאנחנו חושבים על המשפחה, על השורשים שלנו, אנחנו חושבים על מפגשים שבהם מעורב היה גם אוכל. אנחנו עורגים לטעמים שמחזירים אותנו לימים אחרים, להנאות וסיפוקים שמילאו את ליבנו, למקום שממנו באנו. אבל כמה מאתנו באמת יודעים לשחזר אותם?
בדיוק בשביל זה הקימה נעמה שפי את ה- Jewish Food Society הראשון מסוגו. ״החזון שלנו הוא לשמר, לחגוג ולהחיות קולינריה יהודית.״, מספרת שפי בראיון לידיעות אמריקה. ״אחת ממטרות הארגון היא גם בנית קהילה ותכניות מיוחדות למפגשים שבהם שלא רק אוכלים, אלא גם חושבים על מה שאוכלים.״
עבור שפי, כל מכון הוא סיפור שלא סופר, הוא מורשת שיש להנציח, ובאירועים של Jewish Food Society היא מיטיבה לספר אותו בדרכים יצירתיות למדי.
להקמת הארגון השאפתני לא הגיעה רק מאהבה לאוכל, אלא במידה רבה בגלל התשוקה שלה לספר סיפור: ״מאז ומתמיד לספר סיפור הוא מה שתמיד ריתק אותי. אני נמשכת לנרטיבים וסיפורים. פעם זה היה דרך עיסוק בקולנוע (או, מאחרי המצלמה), היום דרך אוכל.״
"אוכל מייצר אינטימיות". שפי. צילום: קת'רין מאן
היא נולדה וגדלה בקיבוץ אבל כבר מגיל 14 נסעה מדי יום לבית ספר לאמנויות בתל אביב, ללימודי קולנוע ומחול.
אחרי שסיימה את השירות הצבאי ביחידת ההסרטה של צה״ל וחתמה בהצלחה תואר בספרות, התחנה הבאה הייתה ניו יורק. ״עברתי לניו יורק לא בידיעה שאני אהיה פה עשור, אבל בהבנה שאני רוצה להתנסות ולחיות פה. גדלתי על סרטים של וודי אלן וסקורסזה ומבחינתי היה ברור שזה מקום שצריך להגיע אליו.״ עבור נעמה ניו יורק ענתה על כל הציפיות שגילמה. ״אפשר להגיע בעיר הזו להכל. עם מחיר מאוד כבד ובעבודה קשה, אבל העיר הזו יכולה לקחת אותך קדימה״.
מהר מאוד הבינה את כללי המשחק: ״יש מסביב הרבה ישראלים, עובדה שכבר הפכה את הנחיתה רכה יותר. אני זוכרת שהגעתי ומהר מאוד מצאתי את עצמי באיזו מסיבת חנוכה או סילבסטר וראיתי חצי מהאנשים מהתיכון שלי. מהתחלה״, מוסיפה, ״יצרתי קשרים חזקים ואמיצים שמלווים אותי עד היום. מההתחלה הצלחתי לייצר קהילה ומשפחה מסביבי״.
בפעם הראשונה כנראה, שפי, שמגדירה את עצמה ״סופר חילונית וליברלית״ שאלה את עצמה שאלה שכמעט כל אחד מאתנו יודע לזהות מימיו הראשונים באמריקה. ״בניו יורק כשאת ישראלית בלתי נמנע לשאול את עצמך מי את ומה את. זה מעלה הרבה שאלות. שאלות של זהות. שאלות שבישראל, את לא עוצרת לבדוק״.
במשך חמש שנים עבדה שפי בקונסוליה והקימה במסגרת תפקידה מחלקה חדשה: ״במסגרת התפקיד שלי לקדם תרבות ישראלית, זיהיתי את הפוטנציאל הגלום במדיום של אוכל. לכן, באופן אסטרטגי, הקמנו מחלקה שמתמקדת באוכל ודרכו מחברת את האוכלוסייה המקומית לישראל. במשך כמה שנים ארגנתי ואצרתי ארוחות ערב, סדנאות בישול, טעימות יין וגם קורס על מטבח ישראלי עם הניו-יורק טיימס.״
אוכל, היא מספרת, תמיד היה תשוקה, אבל באותן שנים, ככל שהעמיקה, הבינה שמדובר בטעם שגדול מסכום מרכיביו. ״מצאתי בזה עניין כי אוכל מייצר אינטימיות. מטבח זו זירה שמזמינה אינטימיות, רגש ונוסטלגיה וגורמת לאנשים להתעניין ולשאול שאלות של זהות.״
"מתכונים מגלמים את הדי אן איי התרבותי שלנו".
היא ראתה את זה בבירור בפעם הראשונה שהגיעה למפגש עם סבתו של בעלה. ״בפעם הראשונה שהגעתי לארוחת שבת אצל סבתא שלו אני זוכרת איך כולם מתאספים, השולחן מתמלא והכל הופך לוונדר. פשוט קסם של עשרות סלטים ומאפים ונפעמתי. האישה הזו שהייתה כזו צנועה ומקסימה נולדה בטורקיה ובילדותה עברה לרודוס. משם לדרום אפריקה ולישראל. כל מנה על השולחן סימלה את התחנות בחייה ועולמות שכבר נמוגו. ראיתי על השולחן שרידים של עולמות שכבר לא קיימים, זה היה מאוד חזק. וכמובן גם מאוד טעים. היה שם כזה מנעד של טעמים וסיפורים שנראה היה לי שחשוב לשמר.״
שפי הסיקה שככל הנראה כמעט בכל משפחה מסתתר אוצר קולינרי והבינה שאסור לאבד אותו. ״התחלתי להאמין שמתכונים מגלמים את הדי אן איי התרבותי שלנו, יש בזה משהו כל כך עוצמתי.״
כך החל לקנן בה הרעיון לשימור הטעמים שמשמרים עולמות אחרים, היסטוריה ומורשת. ״אחרי שיצאתי מהקונסוליה עבדתי עם center for Jewish History והצעתי להם להקים ארכיון קולינרי של מתכונים יהודיים. הם אהבו את הרעיון, אבל ביקשו שבמשך שנה אוכיח להם שיש עניין לציבור.״ וכך עשתה. ״במשך שנה אצרתי תכניות של אירועי אוכל ותרבות. עשיתי למשל אירוע שנקרא ׳גפילטע טוק׳, סימפוזיון ראשון מסוגו על גפילטע פיש, על ההיסטוריה שלו, על העתיד, על הטעמים וכל מה שמסביבו. זה היה מדהים״, היא מוסיפה, ״הגיעו 300 אנשים, לא בהכרח יהודים. בכל הדברים שאני עושה״, מדגישה שפי, ״אני מנסה לבדוק את הגבולות של המדיום ולהשתמש בכל מיני סוגים של דרכים להפוך אותם לרלוונטיים. במקרה של גפילטע טוק למשל, לגרום אנשים להסתכל על המאכל והמנהגים שקשורים בו באור חדש. העלינו פאנל עם סלבריטי שף, יצרנית גפילטע פיש ארטיזנלי, היסטוריון אוכל ועשינו טעימות של ארבע סוגי גפילטע מרחבי העיר אותו העברנו לקהל לטעימות״. הזמנתי את האמן הישראלי ,דניאל דובר, להרחיב את גבולות החוויה ולייצר עבודת site specific במוזיאון בהשראת דימוי מהעולם הישן של קרפיונים באמבטיה.
כמו עם הגפילטע אצרה שפי עוד כמה וכמה אירועים בנושאי מזונות שונים, תוך שאלת זהות, מורשת ומסורת. ״ההיענות הייתה גדולה. מפתיע שמי שהגיע היה דווקא קהל צעיר. הגיעו היפסטרים מברוקלין ובכלל קהל צעיר יותר שהוכיח שיש רצון לעסוק בשאלות האלו באופן יותר עכשווי.״
זמן קצר אחר כך מקבלת שפי הצעה להצטרף להובלת מיזם האוכל eatwith באמריקה, אבל עוד קודם מספיקה לעורר באז שהגיע מ-האיסט וילאג׳ הניו יורק טיימס כשהיא מחליטה בעצמה לפתוח פופ אפ לאוכל יהודי עיראקי. יותר נכון לקובה. כן, קובה. ״באופן פשטני, הבחירה הייתה גם כי אני מאוד אוהבת קובה ולא היה בשום מקום בניו יורק להשיג״ אבל באופן יותר עמוק היה חשוב לי להסביר לקהל המקומי שאוכל יהודי הוא מושג רחב מאוד ואכן אנשים שנכנסו למסעדה היו המומים מהצירוף של ׳יהודי׳ ו׳עירקי׳ באותו משפט ושאלו - מה יהודים היו חיים העירק? בנושף, מאכלים כמו קובה זה משהו שצריך לשמר באופן אקטיבי כי בעולם שלנו כיום יש פחות זמן, ידע וסבלנות לבשל ככה. חשבתי שאם אף אחד לא יעצור וישאל רגע איך עושים את זה, הם פשוט יעלמו. החלטתי לנסות ליצר שיח מסביב לזה.״
אחד המתכונים בארכיון. צילום: Jewish Food Society
לעלות על מתכון הקובה האולטימטיבי כלל לא מעט מחקר והרבה הרבה סירים שהשף המוכשר איתמר לוינסון רקח. בסופו של דבר, בערב הפתיחה נראה תור אנשים ארוך בכניסה עוד לפני שפתחנו. ״בהתחלה תכננו ארוחה אינטימית ל-20 סועדים כל ערב, אבל בסוף היו מאה ועשרים סועדים כל ערב וזה הפך לשיחת העיר. התור״, היא מוסיפה, ״לא פסק למשך חודש שלם.״
שפי ידעה לענות כנראה על צורך עוד בטרם הבינה שהוא כזה. ״רציתי שאנשים יחשבו קצת שונה כאן על אוכל יהודי, שזה הרבה יותר מאוכל אשכנזי עם אדפטציה מיוחדת של ניו יורק כמו בייגל ולקס. חשוב היה לי להראות שזה מטבח גלובלי שהתעצב על פני שנים כתוצאה מכשרות, שבת וחגים יהודיים אבל לא פחות ממסורות קולינריות מקומיות. חשוב לי ליצור אפקט של הפתעה.״
את ההצלחה גדעה הצלחה אחרת, במיזם האוכל אותו הובילה בארה״ב, אבל בדיוק אז הגיעה פניה שהובילה את נעמה אל היעד המיוחל. ״קיבלתי פניה מקרן פרטית. מי שעומדת בראשה סיפרה שעקבה אחר העבודה שלי ושאלה מה החלום שלי. סיפרתי שאני מחפשת בית שכולו מוקדש לבית יהודי וישראלי עם סדנאות על אוכל דיונים על אוכל ארכיון, מקום שהוא פיזי בניו יורק, אבל גם אונליין ומזמין קהילה מכל העולם. היא אמרה לי, אוקי בואי נעשה את זה.״
כך, לפני שנה וחצי הוקם ה-״ Jewish Food Society״את החזון שלנו לשמר, לחגוג ולהחיות קולינריה יהודית . אנחנו עושים אוף ואונליין. לב הפרויקט הוא ארכיון קולינארי של מתכונים. אנחנו אוספים מתכונים משפחתיים. כל אחד יכול למלא טופס באתר, בו מספרים מתי מכינים את המתכון, מה שם האדם שלו שייך המתכון, אינפורמציה ומקום לסיפור שמאחוריו. אם זה סיפור מעניין, אם המתכון איכותי . יש לנו רשת של כותבים, סטייליסטים של אוכל, ובשלנים שעובדים אתנו על בסיס שבועי, אז כשיש אור ירוק לאחד המכונים, הכותבת שלנו יוצרת ראיון טלפוני, לוודא שיש כאן סיפור, בשלב הבא הדירקטורית הקולינרית שלנו מגיעה לביקור בית ובישול ומהשלב הזה אנחנו מתחילים לעבוד.״ המתכון אמנם דורש שימור אך נעמה מזכירה שברוב המקרים, מתכונים שנהוגים כבר שנים, לא ממש מתבשלים לצד הוראות מסודרות, לכן גם המתכונים שישלחו לא בהכרח יהיו מדויקים. ״ אנחנו הופכים את המתכון לפשוט יותר לביצוע, תוך הוראות מדויקות וכמה שיותר נאמן לרכיבים המקוריים, אנחנו מנסים לדייק בו. ״
בכל יום שישי מפרסמים בארגון מתכון חדש והסיפור שמאחוריו. ״את כל התמונות עושים בהפקה מיוחדת כדי לתת לכל מתכון את הסטייל שלנו, שהוא שילוב של כבוד לעבר עם קצת חידוש. המטרה היא לשמר את המסורת הקולינרית שלנו ושהציבור יוכל להמשיך ולבשל את אותו״.
נעמה מדגישה כי בנית קהילה מהווה מרכיב מרכזי בחזון של הארגון. ״אנחנו עורכים תכניות מיוחדות, אירועים שלא רק אוכלים בהם אלא גם חושבים על מה שאוכלים.״ אחד האירועים המרכזיים שנערכו לאחרונה היה שמאלצי, אותו מכנה שפי ׳אירוע של סטורי טלינג׳. ״הקונספט הוא חמישה סיפורים והמנות שעומדות מאחריהם. אנחנו מזמינים חמישה אנשים לעלות את הבמה ולספר סיפור שקשור לאוכל. זה יכול להיות ישיר או בעקיפין ואחרי הסיפור אותם אנשים מגישים את אותה מנה שבה עסקו. הצופים טועמים את חמש המנות מהסיפורים.״ את אירוע השמאלצי האחרון, שסוקר בין השאר גם בניו יורק טיימס, חתמו בהצלחה גדולה. ״הצלחנו להביא קהל מדהים של אנשי אוכל ותרבות, לא רק יהודים. הצלחנו לעניין אנשים שמתעניינים באוכל. לגרום לאנשים להתחבר לתרבות שלנו דרך האוכל.״
שפי מזמינה את כל מי שחושב שיש לו מתכון משפחתי אהוב לפנות לארגון ומקווה שבקרוב ייבנה ל Jewish Food Society מרכז מיוחד. ״אנחנו מקווים פשוט לגדול. זה פרויקט שאפתני שמצריך הרבה משאבים ותמיכה ואני מקווה שנצליח לפתח אותו ויותר מכל מקווה להפוך את המטבח שלנו למטבח מפורסם״.
להצעת מתכונים הקליקו כאן: http://www.jewishfoodsociety.org/submit-a-recipe-1/
פורסם לראשונה 22/12/2017 06:14
נעמה שפי. "רציתי שאנשים יחשבו קצת אחרת על אוכל יהודי"
מומלצים
