מאי טי עד פארק היורה: המדע בסרטי ספילברג
האם יש חייזרים? האם כרישים באמת קטלניים? האם אפשר לחזור בזמן? והאם אפשר להקים לתחייה את הדינוזאורים? לרגל יום הולדתו של הקולנוען הוותיק שחל השבוע, מה האמת המדעית לגבי כמה מהרעיונות המרכזיים בסרטיו?
סטיבן אלן ספילברג (Spielberg) נחשב לאחד הבימאים המצליחים ביותר בהוליווד, וגם לרווחי ביותר: ההכנסות של האולפנים מסרטיו מסתכמות ביותר מתשעה מיליארד דולר. ספילברג נולד בסינסינטי ב-18 בדצמבר 1946, וכבר בילדותו התחיל לצלם, לביים ולערוך סרטונים. לפני גיל 30 כבר התחיל לביים בהצלחה הפקות ענק הוליוודיות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון :
מדוע עולה לנו החום כשאנחנו חולים?
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
ברבים מסרטיו יש נושא מדעי, או מדענים וחוקרים בין הדמויות הראשיות. אף על פי שרבים מהם מבוססים על רעיונות מרתקים, לא תמיד הם תקפים מבחינה מדעית, אך בדרך כלל הסרטים שלו – גם הפופולריים והקלילים ביותר – כוללים רובד נוסף, עמוק יותר, המותיר את הצופה עם חומר למחשבה.
אז מה אומר המדע על סרטי ספילברג? הנה כמה היבטים מדעיים של אחדים מסרטיו המצליחים.
הכרישים ה(פחות) קטלניים
"מלתעות" (1975) היה הסרט הגדול הראשון של ספילברג, עוסק בכריש רצחני הזורע אימה בעיירת נופש שלווה. זה נכון שבין 1998 ל-2013, נהרגו בים קרוב לארבעת אלפים בני אדם, אבל זה מספר ההרוגים בתאונות שיט. הכריש, לעומת זאת, הרבה פחות קטלני. באותן שנים כרישים גרמו למותם של 13 אנשים בארצות הברית.
מ-1958 נרשמו בעולם כולו 439 מקרי מוות מנשיכות כרישים - אם כי סביר שהמספר האמיתי גבוה יותר, בשל תיעוד חסר במדינות מסוימות. במדינת מסצ'וסטס, שם צולם "מלתעות", אין כמעט בכלל תקיפות והמקרה המתועד האחרון של תקיפת כריש קטלנית היה ב-1936.
במקרה של הכרישים, יש לנו עסק עם מיעוט קטן וקולני (או נשכני) שמוציא לכל השאר שם רע. יש יותר מ-470 מינים של כרישים, ורובם לא יתנו לך מבט שני גם אם תשחה ממש לידם. רבים מהם גם אינם גדולים במיוחד, והכריש הקטן ביותר (Etmopterus perryi) יכול להיכנס בנוחות בכף היד.
הכרישים האחראים כמעט לכל התקיפות הם עמלץ לבן, הוא הכריש מ"מלתעות", וכן כריש שורי, כריש טיגריסי, וככל הנראה גם כריש ארך-גף. ככל הנראה, כי ארך הגף חי במים עמוקים ותוקף בעיקר אנשים שספינתם נטרפה, ומקרים כאלו אינם מתועדים היטב כמו תקיפות קרובות יותר אל החוף.
אם אתם נתקלים באחד מהם, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא להתרחק כמה שיותר מהר ולשוב אל החוף או אל הסירה - ולא משנה מה הגודל שלה.
אי טי, פון הום
שניים מהסרטים המפורסמים ביותר של ספילברג עוסקים במפגשים עם חוצנים: מפגשים מהסוג השלישי (1977) ואי.טי (1982). חוצנים מככבים גם בסדרת סרטי גברים בשחור (הראשון יצא ב-1997) שהוא היה מעורב בהפקתה. בכל המקרים האלה החוצנים באים בעצמם לכדור הארץ. במציאות, בני האדם מחפשים כבר שנים ארוכות אחר סימן לקיום של חיים תבוניים בחלל.
החלום לפגוש חוצנים תבוניים - או החשש ממפגש כזה - מלווה את האדם מאז שהבין כי כדור הארץ הוא רק אחד מכוכבי לכת רבים. החיפוש הפך פעיל יותר ככל שהטלסקופים השתכללו, אבל קיבל תנופה של ממש עם המצאת הרדיו, וזמן קצר אחריו הרדיו-אסטרונומיה - כלומר קליטת גלי רדיו מהחלל. בשיטה הזו אפשר לסרוק טווח תדרים רחב, ובעיקר לקלוט אותות ממרחק גדול הרבה יותר מאשר בטלסקופ אופטי.
המיזם העיקרי לחיפוש אחר חיים תבוניים הוא SETI –Search for Extra Terrestrial Intelligence (חיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ) שהתחיל לפעול בשנות ה-60. תקופה קצרה זה אף היה מיזם של נאס"א, אך רוב השנים - וגם כיום - הוא ממומן בעיקר בידי גורמים פרטיים. כיום SETI הוא מערך של אנטנות רדיו ענקיות, וחלק מעיבוד המידע שלו נעשה במחשבים ביתיים אצל משתתפים בפרויקט הבת SETI@home. למרבה הצער, למרות עשרות שנות חיפוש, עד היום לא קלטו אנשי SETI אפילו אות אחד המעיד על קיומם של חיים תבוניים אי-שם.
האם אפשר באמת להחזיר את הדינוזאורים?
הסרט "פארק היורה" (1993) שביים ספילברג מבוסס על ספרו של מייקל קרייטון ומגולל את עלילותיהם של חבורת מדענים שמגוייסים למיזם חדשני של מיליונר מוזר: פארק שעשועים מלא בדינוזאורים משובטים. אלא שהדינוזאורים הטורפים משתחררים, המהומה חוגגת ומעל הכל מרחף המסר שמי שמנסה להתערב בטבע יבוא על עונשו.
הסרט אינו חף מטעויות מדעיות. למשל הדינוזאורים המוצגים בו הם מתקופת הקרטיקון, לא היורה, וכמה מהם שונים כנראה ממה שנראו במציאות. אבל השאלה הגדולה היא אם אכן אפשר להשיב דינוזאורים לחיים בעזרת דם שלהם שהשתמר בגופן של יתושות שנלכדו בגוש ענבר? והתשובה היא: לא ממש.
ראשית מולקולת ה-DNA אינה יציבה מספיק כדי להשתמר באופן פעיל שנים כה רבות. בתנאים אופטימליים, חצי מהקשרים בין בסיסי ה-DNA מתפרקים תוך 521 שנים. לאחר 6.8 מיליוני שנים לא יישאר אף קשר בסליל הכפול המקורי, מה עוד שמערכת העיכול של יתושה שכלואה בענבר לא מספקת תנאים טובים במיוחד לשימור DNA.
אז איך בכל זאת נזכה לראות דינוזאורים? דמותו של הפלאונטולוג בסרט, ד"ר אלן גרנט, מבוססת על דמותו של פלאונטולוג בשר ודם, ג'ק הורנר, שאחראי לכמה תגליות פורצות דרך על חיי הדינוזאורים. הורנר (שהסכים לשמש יועץ לסרטי פארק היורה לאחר שווידא כי הדמות המבוססת עליו לא נטרפת ע"י דינוזאורים) שותף בעשור האחרון במיזם מציאותי של יצירת דינוזאורים. הנחת היסוד של הפרויקט היא שלא ניתן למצוא חומר תורשתי שלם של דינוזאורים ולהשתיל אותו בביצי יען, אבל מאחר שציפורים הן בעצם דינוזאורים שעברו אבולוציה, אפשר להשיב להן תכונות של דינוזאור, באמצעות הפעלה של גנים רדומים. כך הצליחו בינתיים ליצור תרנגולת בעלת חוטם של דינוזאור (אם כי השיניים לא נוצרו בשלמותן). אמנם אי אפשר כנראה להשיב לחיים את הטי-רקס הברכיוזאורוס והוולוסירפטור, אבל אולי בעתיד נוכל לגדל תרנגולוזאורוס מחמד.
ארכיאולוגיה או שוד עתיקות?
אינדיאנה ג'ונס, הארכיאולוג העשוי ללא חת, הוא כוכב סדרת הסרטים שביים ספילברג (הראשון בסדרה, "שודדי התיבה האבודה", יצא ב-1981). ארכיאולוגים נוטים להיות אמביוולנטיים לגבי אינדי. מצד אחד, אין ספק שהוא היחצ"ן הטוב ביותר שהתחום היה יכול לבקש, ולא מעט ארכיאולוגים מייחסים את ההתעניינות הראשונית שלהם בעתיקות להרפתקאותיו הנועזות. מצד שני...
"אינדיאנה ג'ונס הוא לא ארכיאולוג". קבע הארכיאולוג מרסלו קאנוטו (Canuto) בראיון ל-Gismodo, והוא לא היחיד שסבור כך. אינדי פשוט לא מתנהג כמו כמצופה מדוקטור לארכיאולוגיה. קחו למשל את סצנת הפתיחה ב"שודדי התיבה האבודה", שבה הוא מתגנב למקדש של בני הצ'צ'פויאס כדי להשיג, או יותר נכון לגנוב, פסלון עשוי זהב.
לקחת את הפסלון ולברוח - זה מה שבוזז קברים היה עושה, אמר קאנוטו. ארכיאולוג אמיתי היה מצלם אותו, ואז מתפנה לחקור את הדבר המעניין באמת: רשת המלכודות המתוחכמת שנשארה תקינה ומתפקדת לאחר מאות שנים בג'ונגל. הדברים שאפשר היה ללמוד מהן על הטכנולוגיה של התרבות העתיקה שווה הרבה יותר מחפץ מוזהב אחד.
והוא בוודאי לא היה לוקח חפצים מכל הבא ליד, ללא כל תיעוד. מטרתו המוצהרת של אינדי היא להביא את האוצרות למוזיאון, אך מעבר לעובדה שזה משום מה אף פעם לא קורה, אין הרבה ערך בחפצים שאיננו יודעים בדיוק מה מקורם.
"יש לנו כלל אצבע: על כל שעה באתר חפירות, אתה צריך לבלות לפחות שלוש-ארבע שעות במעבדה, לתעד את הממצאים ולנתח אותם" אמר הארכיאולוג וויליאם פרקינסון (Parkinson) לשיקגו טריביון. "ואם בילית עשרים שנה בחפירות מדוקדקות ולא פרסמת את הממצאים, אז בילית עשרים שנה בבזיזה. אין בכך שום טעם!"
עצתנו לאינדי, אם כך, היא להניח את השוט בצד, ולקחת לידו את העט.
האם אפשר לנוע בזמן?
רעיון המסע בזמן מופיע במדע הבדיוני כבר יותר ממאה שנים. האפשרות לנוע על ציר הזמן באותה צורה שאנו נעים במרחב מרתקת ומובילה לפרדוקסים מעניינים. בסדרה הנפלאה "בחזרה לעתיד", שהפיק ספילברג וביים רוברט זמקיס (הסרט הראשון יצא ב-1985), המסע בזמן מתבצע באמצעות מכונית דלוריאן ששיפץ ד"ר אמט בראון.
לפי הסרטים, כדי לנסוע בזמן יש להפעיל מעגלי הזמן, לכוון את השעונים למועד שאליו רוצים להגיע ולהאיץ ל 88 מייל לשעה (כ-140 קמ"ש). במהירות זו קבל-השֶטֶף נכנס לפעולה, המכונית נעלמת ומשאירה מאחוריה שני שובלים של אש. כל זה כמובן, בדיוני לחלוטין ולא קשור למציאות. אך עדיין נשארת השאלה, האם המסע בזמן אפשרי במציאות?
עד לתחילת המאה ה-20 נראה היה שהתשובה שלילית, אך תורת היחסות שינתה את כללי המשחק. ב -1905 פרסם אלברט איינשטיין את היחסות הפרטית והסביר שכאשר אדם אחד נע במהירות גבוהה ביחס לאדם שני, הזמן שכל אחד מהם יראה בשעונו שונה. ב-1915 הרחיב איינשטיין את התיאוריה ליחסות הכללית וטען שגם כאשר שני אנשים נמצאים בשדה כבידה שונה השעונים שלהם ינועו בקצב אחר. התחזיות האלו שינו את דרך ההסתכלות שלנו על המרחב והזמן ואומתו בניסויים רבים, אך כדי לראות שינוי משמעותי צריך לנוע במהירויות קרובות למהירות האור או להיות בשדות כבידה חזקים, למשל בקרבת חורים שחורים.
זה אמנם לא מאפשר מסע בזמן, אך מראה שגם הזמן הוא יחסי ויכול להשתנות. מאז מנסים מדענים למצוא שילובים שונים של שדות כבידה חזקים וחורים שחורים כך שיהיה מסלול במרחב-זמן שמי שיעבור בו, ינוע למעשה בזמן.
מדוע אנו חוששים מעכבישים ומתיקנים?
בסרט "ארכנופוביה" (1990) מתוארת מתקפת עכבישים קטלנית על עיירה שלווה, ואפשר להבין את הפניקה האוחזת בתושבים. עכבישים נחשבו בעבר מזיקים ומפיצי מחלות שיש להיזהר מהם. מיעוט קטן מהם אכן קטלניים כך שאין ספק שרתיעה מעכבישים אכן יכולה להועיל אבולוציונית. דוגמה אחת היא מחקר שבחן תגובת תינוקות לתמונות של עכבישים ופרחים והראה שאישוניהם מתרחבים יותר בתגובה לעכבישים. עם זאת הקונצנזוס המדעי כיום הוא שהפחד מעכבישים, או יותר נכון גועל ורתיעה מהם, הוא יותר סביבתי מאשר גנטי. ילדים רואים את הוריהם נרתעים מעכבישים ולומדים לפחד בעצמם.
בסרט אחר שבו היה מעורב ספילברג, "גברים בשחור" (1997), לא נראה שוויל סמית' חושש מתיקנים, בזמן שהוא הורג את הקטנים ומתעמת עם הגדול. אבל אצל חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה קיימת רתיעה מתיקנים. מחקר אחד הראה שהפחד הזה משותף לגברים ולנשים באותה המידה, וקיים בשיעורים דומים בתרבויות רבות, כולל כאלו במזרח אסיה שם אכילת חרקים נפוצה יותר. יתכן שהסלידה מתיקנים היא גנטית, ונובעת מהפצת מחלות בתקופות קדומות. אנשים שהתרחקו יותר ממפיצי מחלות היו בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד. אפשרות אחרת היא שהסיבה לגועל נובעת מהמראה השמנוני שלהם או מהתנועות המהירות שלהם ויתכן מאוד שבדומה לעכבישים, הפחד מתפתח בעקבות המראה של ההורה מזנק על הכסא כשתיקן נכנס למטבח.
מה הסכנה בסעודת לילה?
בסרט "הגרמלינס" (1984) שהפיק ספילברג מקבל צעיר מעיירה קטנה יצור מוזר, מוגוואי, שבין השאר אסור להאכילו אחר חצות. אולי המוגוואי הם חיות יום כמו בני האדם ולכן השעון הביולוגי וחילוף החומרים שלנו פועל באופן דומה. האם זה נכון שגם לנו אסור לאכול אחרי חצות? לא. אולם, לשעות הארוחות בהחלט יש השפעה על הבריאות שלנו.
לבני האדם לא מומלץ לצרוך את מרבית הקלוריות היומיות שלנו בשעות הלילה, במיוחד בשעתיים שלפני השינה. לארוחות לא סדירות יש השפעה שלילית על הלב, הזיכרון והמוח, והן עלולות להוביל להשמנת יתר ולסוכרת. האפקט השלילי מוגבר עוד בגלל שיבושים בשעות השינה. חוץ מההשפעות ארוכות הטווח, אנשים שאוכלים לפני השינה מדווחים במקרים רבים על סיוטים ושינה טרופה, ככל הנראה בגלל כאבי הבטן וצרבת. בנוסף, הפרשת אינסולין מוגברת גורמת לכך שאחרי ארוחה לילית מתעוררים רעבים יותר בבוקר.
בשנים האחרונות פורסמו מחקרים שדווקא תומכים באכילה לילית בתנאים מסוימים: ארוחת ערב קלה מאוד עם ערך תזונתי גבוה וערך גליקמי נמוך, בשילוב עם פעילות גופנית - לא רק שאינה מזיקה אלא אפילו מועילה. יש גם אנשים שחייבים לאכול לפני השינה כדי לשרוד. חולים בסוכרת מסוג 1, או חולים במחלת אגירת גליקוגן (GSD), שאם לא יאכלו גם בלילה עלולים לסבול מהיפוגליקמיה – מחסור מסכן חיים של סוכר בדם.
מיצור תמים למפלצת
כשמוגוואי אוכל אחר חצות הוא הופך לגולם, וממנו מגיח הגרמלין – המפלצת הקטלנית שעל שמה קרוי הסרט.
העיקרון הזה דומה לכמה יצורים בטבע שמתחילים את חייהם בצורה אחת ומשתנים בהדרגה לצורה בוגרת שונה לגמרי. הדוגמאות המוכרות ביותר לגלגול הן הפרפרים והדו-חיים.
פרפרים בוקעים מהביצה כזחל, ולאחר שהוא גדל מספיק הוא הופך לגולם. בתוך הגולם הזחל למעשה מותך: הרקמות שלו מתפרקות ומתארגנות מחדש עד שהן מרכיבות פרפר בוגר, המגיח מהגולם וקשה להאמין שהיה אי פעם זחל.
בדו-חיים, כגון צפרדעים וסלמנדרות, השינוי פחות דרסטי ולא דורש גולם. מהביצים בוקעים ראשנים חסרי רגליים, שנושמים דרך זימים, כמו דגים. בהדרגה הם מפתחים רגליים, מפתחים ריאות במקום זימים ואצל צפרדעים וקרפדות גם מאבדים את הזנב.
יש כמה סלמנדרות שמגיעות לבגרות מינית על אף שהן לא משלימות את הגלגול שלהן ונותרות חיות מים בעלות זימים. המוכרת שבהן היא האקסולוטל המקסיקני (Ambystoma mexicanum), שלא איבדה לחלוטין את היכולת להתגלגל לסלמנדרה בוגרת וחסרת זימים. הגלגול של האקסולוטל פגום בגלל מחסור בהורמון שמעורר את בלוטת התריס להפריש את ההורמון תירוקסין. הזרקת יוד שמשמש לייצור הורמוני בלוטת התריס או תירוקסין גורמת להן להשלים את הגלגול ולהפוך לסלמנדרה בוגרת.
נראה שמוגוואי הוא בסך הכל דרגה צעירה של גרמלין ושהגלגול שהוא עובר הוא שילוב מוזר בין גלגולם של הפרפרים ושל האקסולוטל. כדי להשלים את הגלגול ממוגוואי שעיר וחמוד לגרמלין בוגר שנראה שונה למדי, דרושה מנת מזון לאחר חצות – בדומה לצורך של האקסולוטל ביוד. ההורמונים שמופרשים בלילה כחלק מהמחזור היומי בשילוב עם השפעת הארוחה המאוחרת מפעילים את הגלגול. הם גורמים למוגוואי להתגלם ולהשתנות לייצור אחר – גדול יותר, בעל טופרים, שיניים ועור המזכיר זוחל ומסוכן בהרבה.
הכינו את הכתבה: ד"ר יונת אשחר, ד"ר נעם לויתן, אלכס אברוטין, איתי נבו, ורד שפירא, חגי אדרי וד"ר ארז גרטי ממכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן
לפנייה לכתב/ת 
