ביקורת סרט - "המיילדת": המשחק משובח, העלילה פחות
שתי כוכבות הקולנוע הצרפתי נפגשות על המסך - קתרין דנב וקתרין פרות. האחת חולה בסרטן סופני ולא נותנת למחלה להשפיע על אורח החיים ההרפתקני שלה, השנייה מיילדת סגפנית ובודדה. חרף המשחק המצוין של שתי הקתרינות, העלילה של "המיילדת" צפויה והתוצאה בינונית
עד כמה המשחק, כגורם שעומד בפני עצמו, יכול להיות הצדקה מספקת לצפייה בסרט? "המיילדת" (Sage Femme) מציג בכותרות הפתיחה שלו את האטרקציה המרכזית וככל הנראה היחידה: מפגש בין שתי שחקניות צרפתיות בולטות ששמן הפרטי הוא "קתרין". הראשונה היא קתרין פרות בת ה-61, שבקריירה הארוכה שלה הייתה מועמדת עשר פעמים לפרס הסזאר וזכתה בו פעמיים. ב-1996 זכתה פרות בפרס שחקנית המשנה ולפני שנתיים בפרס לשחקנית הראשית על תפקידה ב"מרגריט" כאשת חברה עשירה ונטולת כישרון המתעקשת על קריירה מוזיקלית. הקתרין השנייה היא ה-קתרין של הקולנוע הצרפתי – קתרין דנב בת ה-74, שהשנה חוגגת 60 שנות קריירה מפוארת. בתקופה ארוכה זו היא עבדה, בין השאר, עם במאים כמו ז'אק דמי ("מטריות שרבורג"), רומן פולנסקי ("הרתיעה"), לואיס בונואל ("יפהפיית היום"), פרנסואה טריפו ("המטרו האחרון") ולארס פון טרייר ("רוקדת בחשיכה"). אגדה.
התסריט והבימוי של "המיילדת" שייכים למרטין פרובוסט, מי שכבר גילה משיכה בסרטיו הקודמים לדמויות נשיות שסוטות מהתלם, למשל בביוגרפיה על האומנית הלא-יציבה מבחינה נפשית שנודעה כ"סרפין מסנליס" ("סרפין", 2008), או הסופרת הלסבית הפמיניסטית ויולט לדוק ("ויולט", 2013). "המיילדת" מציב דמות נשית מהזן ההרפתקני שמגיעה לפאזה האחרונה בחייה, ומולה אישה צעירה יותר שחיה באופן זהיר יתר על המידה. שני הפכים מובהקים שהעבר המשותף שלהן אמור להיות מכשול בדרך ליצירת קרבה, ומהלך עלילתי שבו קרבה זו תתפתח בהדרגה. דנב, נציגה מובהקת של יופי בלונדיני קר ודמויות מאופקות, זוכה לתפקיד הדמות המוחצנת, ופרות, שזכתה בסזאר על דמות מטורללת, משחקת את השקולה.
עוד ביקורות בערוץ הקולנוע של ynet:
קלייר (פרות) היא מיילדת מנוסה. המקצוענות שלה מופגנת כבר בסצנת הפתיחה של הסרט וחוזרת בעוד מספר הזדמנויות. במהלך הצילומים השתתפה השחקנית פרוט בחמש לידות ממשיות, כך שמיותר לומר עד כמה סצנות אלו אותנטיות ביחס למקובל בקולנוע בדיוני. מבחינה מקצועית חייה של קלייר עומדים לפני טלטלה שבסופה היא עלולה למצוא את עצמה בבית חולים חדשני המשקף גישה הפוכה מהאנושיות שהיא מביאה לעבודתה.
בחייה האישיים של קלייר יש שממה. אין חבר, ביתה קודר וסגפני, ונדמה כי היא לא שואבת הנאה מדבר. יחסיה עם הבן היחיד שלה סימון (קוונטין דולמייר) מרוחקים. כל זה משתנה כאשר היא מקבלת שיחת טלפון מביאטריס (דנב), דמות מלפני 30 שנה שלקלייר יש מעט רגשות חמים כלפיה.
למשך פרק זמן בנעוריה של קלייר הייתה ביאטריס המאהבת של אביה. כאשר היא עזבה אותו האב היה במצוקה כה קשה עד שהוא התאבד. ביאטריס, שלא הייתה מודעת לגורלו של האב, יצרה קשר עם קלייר לאחר שנים רבות בתקווה כי הבת תקשר אותה לאביה. כאשר גורל האב מתגלה בשיחה בין השתיים, נראה כי הסיכוי שתיווצר קרבה בין שתי הנשים אינו רב.
ביאטריס יזמה את הפנייה לקלייר מכיוון שהיא חולה בסרטן המוח ולא נותר לה זמן רב לחיות. בחייה עברה בין אנשים ומקומות רבים, אבל כעת, בישורת האחרונה של חייה, היא זקוקה לעזרה. חרף מצבה הבריאותי היא ממשיכה לחיות את חייה בחירות פזיזה, כסף נכנס לידיה ונשמט מהן על שולחנות ההימורים. היא מתענגת על הבשר האדום, הסיגריות והיין המשובח - בניגוד למזון הבריא המשמים של קלייר. דנב נועצת שיניים בתפקיד עסיסי זה ומוציאה ממנו את המרב.
אפשר לנחש לאן כל זה יתפתח, ו"המיילדת" אינו מפתיע וסוטה מכיוון זה. הקשר המתחדש צריך לגבור על העוינות הנובעת ממשקעי העבר והפערים הבולטים באישיות. אבל ההפכים הופכים למשלימים, וסוג של דינמיקת בת-אם (חלופית) מתחילה להתפתח. פעם אחר פעם ביאטריס מפתיעה בהתנהגויות לא צפויות ולא רצויות לטעמה של קלייר, אבל אלו אינן מפריעות להתהדקות הקשר.
המחלה של הדמות שמגלמת דנב היא מרכיב נדרש מבחינה עלילתית ודרמטית, אבל השימוש בו רחוק מלהיות עקבי או משכנע. זו "מחלה סופנית" כקונספט, בשונה מהלידות המוצגות באופן משכנע. מדי פעם מופגנת חולשה פיזית אצל ביאטריס, אבל נדמה כי זו לא יותר מתזכורת לכך שהיא חולה. הפונקציה שלה היא להוביל טלטלה בחייה של קלייר, והיא עושה זאת בהתנהגות "פרועה" שלא סבירה למי שאמורה להיות בשלב מתקדם של מחלה כה קשה.
השינוי שעוברת קלייר במפגש עם ביאטריס משפיע גם על חיי האהבה שלה, ובאופן ספציפי על קשר שמתפתח עם נהג משאית בשם פול (אוליבר גורמה, המוכר בעיקר מסרטי האחים דארדן). עבור הגיבורה, שהתרגלה לבדידותה ולאורחות חייה, הכניסה לקשר תהיה לא פשוטה ותאתגר את סבלנותו של פול.
התסריט בנוי על מהלכים צפויים שרק לעיתים ניצלים בזכות יכולת המשחק. קשה לפספס את ניסיונו של הסרט להציג לראווה את דנב דרך הדמות של ביאטריס, אך המצע התסריטאי שניתן לה מבוסס על נוסחאות שחוקות. קלייר, שאמורה להיות הגיבורה המשתנה של הסרט, נותרת מרוחקת מהצופים. יש כמה סצנות יפות: שיחה בבית קפה בתחילת חידוש הקשר, סצנה שבה מצגת שקופיות עם תמונות האבא של קלייר והמאהב לשעבר של ביטריס חוברת למראה של סימון (הבן של קלייר) הדומה לסבו. סצנות אלו והמשחק של קתרין א' ו-ב' אינו גובר על הבינוניות הכללית של הסרט.
