אוהדי ב"ש תרגיעו, לא מכובד / טור
יציע שלם ששואג בקצב "בוזגלו מת" זה מצמרר, קשה, דוקר. רק לפני שנה קשר מכבי חיפה עוד שיחק אצלכם. אז לא משנה איך נפרדתם, תנו קצת ריספקט. צביקה נעים על ערב שייזכר בגלל פציעה אחת טראגית
יציע שלם ששואג בקצב "בוזגלו מת" זה מצמרר, קשה, דוקר. כשמאור בוזגלו תפס את הברך, מנסה לעצור את הבכי שחנק לו את הגרון, השירה רק הלכה והתגברה. "ב-ו-ז-ג-ל-ו מ-ת! ב-ו-ז-ג-לו מ-ת!". באותם רגעים לא צריך היה להיות בן משפחה או מעריץ מושבע כדי שזה ירעיד לך משהו בגוף. יטלטל. וואלה, תרגיעו. לא מכובד. יותר מזה: זה מכוער ומביש. רק לפני שנה האיש עוד שיחק אצלכם, שימח אתכם, הביא אליפויות. עכשיו הוא באחד הרגעים הכי כואבים בקריירה שלו, אז לא משנה איך נפרדתם, תנו קצת ריספקט לספורטאי ולבן אדם.
היציע הדרומי ב"טרנר" הוא המוטרף מכולם. אנשים מוכנים להישבע שהווליום והאנרגיה שלו שואבים את הכדורים של התקפת באר-שבע לרשת. וואקמה ושהר רק צריכים לגלגל את הכדור לכיוון, הדרומי כבר ידאג שהם ייכנסו פנימה (תשאלו את דוס סנטוס שעד עכשיו מנסה להבין איך הוא דחק את הכדור לשער שלו). אתמול נראה היה כאילו הדרומי הוציא את כל העצבים מההפסד למכבי נתניה על בוזגלו. הקללות, השירה המטלטלת בקצב והשמחה לאיד ברגע שהוא נפצע. חייבים לציין שהיו גם אחרים ואת הקונטרה נתן היציע המרכזי, זה שמתחת למקום מושבה של אלונה ברקת, שברגעי הכאב של בוזגלו היורד מהדשא מחא כפיים לאות עידוד ותמיכה.
ולכל מי שמתנפל על יעקב בוזגלו וההכרזות הקשות שלו בסיום המשחק: לא הייתי רוצה להיות בנעליים של אבא ששומע יציע שלם שואג איחולי מוות לבן שלו כשזה נאנק מכאבים ואולי גמר את העונה. את השיפוטיות בנוגע לסגנון הדיבור של אב בסערת רגשות, כדאי לשמור ליום אחר.
חיפה יודעת כדורגל, עכשיו היא צריכה לכבוש
אחרי היציאה של מאור בוזגלו מהדשא נדמה היה ששתי הקבוצות מתפנות לכדורגל נטו. פחות אמוציות ויותר תכלס. פחות סיפורי נקמה וסגירות חשבון ויותר איך סוגרים את וואקמה. הדוקו-ריאליטי הנוצץ אאוט, המשחק עצמו אין.
ובמשחק עצמו אתה מגלה בפעם האלף שלמכבי חיפה יש לא מעט כדורגלנים מצוינים, אבל אלוהים, מתי הם מתכוונים לגדל קצת אופי? הקבוצה של רוב מאס עמדה בדקות הראשונות מול בליץ עוצמתי של שחקני באר-שבע ואיכשהו ועם לא מעט מזל, יצאה ממנו עם שער בודד ברשת של עומרי גלזר (אגב, גם השוער שסידר לאלופה כדור חופשי מתוך הרחבה יכול לספר על "אפקט הדרומי").
בהמשך הקבוצה הירוקה התעשתה, סינטיהו סלליך התחיל לחרוש באגף ואפילו סידר לניקיטה רוקאביציה מצב מעולה לכבוש מקרוב, אבל האוסטרלי העיף את הכדור לשמיים. מוחמד עוואד עוד הספיק לשלוח כדור לקורה, גל אלברמן פירק ברכיים במרכז השדה ורועי קהת עשה תנועות ידיים שמדגמנות נחישות.
אבל זה כאמור לא מספיק. גם בדקות שמכבי חיפה מתאפסת על עצמה ונראית כמי שנותנת פייט לאלופה, היא לא יודעת לקחת, לסגור סיפור ולשים את הכדור ברשת. במסיבת העיתונאים שיחרר מאס חיוך מיואש כששאלו אותו על חוסר המחץ של החלוצים ומלמל הסבר לא משכנע על כך שזה סימן טוב שמגיעים למצבים. הסימן הפחות טוב: שבועיים אחורה ישב שם גיא לוזון ומלמל את אותם הסברים, רק בלי חיוך, אבל עם אותו ייאוש.
אצל הפועל באר-שבע זה בדיוק הפוך. גם במשחק לא גדול שלה, היא ארבה לרגע של חולשה, ונעצה את הסכין. תנו לה רגע של היסוס או רשלנות 'גלזרית' והיא כבר תיקח את כל הקופה. יגיע הרגע שהיא תכבוש את השער השני שסוגר סיפור. ככה זה כשיש לך צמד מוציאים לפועל קטלניים כמו מאור מליקסון וטוני וואקמה שמריחים היטב שהענק הצהוב מת"א התחיל להתעורר.
אז האלופה חזרה למקום הראשון, מכבי חיפה חזרה למצב דיכאון וקצת צפונית מטרנר מכבי ת"א חזרה להיראות חזקה ומאיימת. הסדר הישן חזר.
לפנייה לכתב/ת 
