דרוש מתרגם: ספרי 2017 שנרצה לקרוא בעברית
הילרי קלינטון על ההפסד בבחירות, סיפורים קצרים מאת טום הנקס, סטיבן קינג ובנו ביצירה משותפת, לילה בבית הקברות עם ג'ורג' סונדרס ועוד כמה ספרים מהשנה האחרונה שהשאירו אותנו סקרנים
הנקודה הזו בלטה בביקורות על יצירתו הספרותית הראשונה של טום הנקס. Uncommon Type הוא אוסף של 17 סיפורים קצרים פרי עטו של כוכב הקולנוע האמריקני, שראה אור באוקטובר השנה. בין השאר יש בו סיפור על מהגר מזרח אירופי שמגיע לניו יורק לאחר שהותיר מאחוריו מלחמת אזרחים; חובבן שנהנה מבאולינג עד שהצלחותיו הופכות אותו לכוכב שמתלבט אם אור הזרקורים הרס את אהבתו למשחק; ומיליארדר אקסצנטרי שיוצא למסע בזבוזים ברחבי אמריקה.
הבעיה היא שבכל סיפוריו של הנקס אין אישה אחת שעומדת בזכות עצמה. כל דמויות המין השני מופיעות רק כהארכות למסע הרגשי שעוברים הגברים, שמסתמנים שוב ושוב כגיבורים הבלתי-מעורערים לכל אורכו של הספר בן 400 העמודים. נוסף על כך, לטענת "הגרדיאן", הדרך הבלעדית שבה הנקס נוהג לאפיין את הדמויות הנשיות שלו היא באמצעות המראה שלהן או יחסן אליו.
מוטיב פחות מפוקפק ששב ועולה בכל הסיפורים הוא מכונת כתיבה – פריט שהשחקן זוכה שני פרסי האוסקר אובססיבי לגביו. בביתו, מסתבר, הוא מחזיק מעל 150 כאלה. בלי להתעלם מהבעייתיות המגדרית שהוזכרה כאן, הפרט הזה ועוד כמה קוריוזים דומים שיצאו סביב הספר הופכים את היצירה הזו לכזו שיהיה נחמד לראות בעברית, גם אם רק כדי להיחשף לצד נוסף של הכוכב המוכר.
ליבו של הסיוט האמריקני
הספר שהופיע ברוב רשימות הספרים הטובים של השנה האחרונה הוא Sing, Unburied, Sing של הסופרת האמריקנית יסמין וורד, שאף לא אחד מכתביה ראה אור בעברית. במרכז הספר ג'וג'ו בן ה-13, שמנסה להבין את מקומה של הגבריות בחייו. אימו לני מכורה לסמים ונמצאת בקונפליקט תמידי המבוסס על צבע העור שלה - היא שחורה ואבי ילדיה לבן. היא משתדלת להיות אם טובה, אבל לא מצליחה להציב את צורכי הילדים שלה מעל הקשיים שהיא חווה. כשהאב משתחרר מהכלא, לני אורזת את הילדים ולוקחת אותם צפונה לליבה של מיסיסיפי, שם הם פוגשים בילד-רוח-רפאים, שסוחב איתו את ההיסטוריה של דרום ארצות הברית. המפגש של ג'וג'ו עם רוח הרפאים מלמד אותו על אבות ובנים, מורשת, אלימות ואהבה.
מרגרט אטווד סיכמה את היצירה הזו כ"כזו שכל אחד חייב לקרוא". לדבריה, זהו "רומן שחופר לעומק הלב הלא-קבור של הסיוט האמריקני". נוכח מבול ההתייחסויות אליו והביקורות המשבחות הרבות אפשר רק לקוות שהמבט שהוא מישיר אל ההיסטוריה והפוליטיקה של ארה"ב יזכה לתרגום לעברית.
עוד סיכומי שנה ב-ynet תרבות:
מרוקן קופות: הכישלונות הגדולים של הוליווד השנה
שומעים את הסוף: סיכום 2017 במוזיקה
בקצה 2017: סיכום שנה במוזיקה האלטרנטיבית
חברות על זמנית
"סתיו" של אלי סמית ראה אור באוקטובר לפני שנה, אך הופיע לא פעם ברשימות הסיכום של 2017. בעיקר משום שהוא נכלל ברשימה הקצרה לפרס מאן-בוקר הבריטי האחרון. למעשה, לספר הזה כבר יצא חלק שני - ממש לפני חודש ראה אור "חורף", שככל הנראה ייכנס לרשימות הסיכום של 2018. הספר הוא הראשון מארבעה "ספרים עונתיים", שלדברי הסופרת הסקוטית משרטטים קווים שונים הנוגעים למצבה של בריטניה היום. הוא יצא לאחר משאל העם ביוני 2016, שהוביל בסופו של דבר לפרישתה של הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי, ועוסק בלא מעט מהנקודות שעמדו בלב ההחלטה.
במרכז הרומן קשרם של דניאל בן ה-101 ואליזבת בת ה-32, מרצה זוטרה לתולדות האומנות, שהייתה השכנה שלו בתור ילדה. אף שאימה לא חיבבה את הקשר בין השניים, אליזבת פיתחה מערכת יחסים קרובה עם דניאל, והוא שחשף בפניה את עולם האומנות. הרומן נע אחורה וקדימה בזמן ומגולל את ניסיונות השחזור של תחילת הקשר ומשמעותו עבור אליזבת, בזמן שדניאל נמצא על ערש דווי.
בין חיים למוות
גם הזוכה של פרס המאן-בוקר האנגלי מעורר לא מעט סקרנות. Lincoln in the Bardo הוא הרומן הראשון של ג'ון סונדרס, שהיה עד כה מוכר ומהולל בזכות סיפוריו הקצרים. עלילת הספר עוקבת אחר לילה אחד בבית קברות ב-1862, שנה אל תוך מלחמת האזרחים האמריקנית. נקודת הפתיחה של הרומן בפרט היסטורי אמיתי – בנו בן ה-11 של הנשיא לינקולן חלה ומת באותה השנה. בעודו בשלב המעבר שבין חיים למוות (שעל פי המסורת הטיבטית מכונה "בארדו") נקלע ווילי לינקולן למעין גיהינום מלא רוחות רפאים צבעוניות, שמערבבות היסטוריה ודמיון ומייצגות קולות מגוונים בתרבות האמריקנית מהמאה ה-19 ועד ימינו.
ועדת המאן-בוקר נימקה את זכיית הספר בין השאר בכך ש"הצורה והסגנון של הרומן המקורי הזה חושפים נרטיב שנון, חכם ומרגש במיוחד. בעת ובעונה אחת הספר נטוע במסגרת הזמן שלו, משחק בהיסטוריה וחוקר את המשמעות והחוויה של אמפתיה".
בלי מגננות
אחד הספרים המעניינים שיצאו בשנה האחרונה בגזרת האוטוביוגרפיות הוא "מה קרה?" של הילרי קלינטון, שבו היא מציגה את גרסתה לאחת ההפתעות הגדולות של 2016 והדרמות שהגיעו בעקבותיה. "בעבר, מסיבות שניסיתי להסביר לעיתים קרובות הרגשתי צורך להיזהר בציבור, כאילו הלכתי על חבל דק, ללא שום רשת ביטחון", כותבת קלינטון בספר. "עכשיו אני מורידה את כל המגננות". ונדמה שזה בהחלט מה שהיא עושה באוטוביוגרפיה, שמלאה במחשבותיה ותחושותיה מכל שלב במערכת הבחירות: מהביקורות שהופנו כלפיה, דרך הטעויות שעשתה ועד ההתמודדות עם ההפסד.
משחקת ברעב
עוד באותם האזורים: הסופרת האמריקנית רוקסן גיי, שפרצה לתודעה הציבורית לפני כשלוש שנים עם אסופת מאמרים שנכרכו ברב-המכר שלה "פמיניסטית רעה", הוציאה ביוני השנה אוטוביוגרפיה בשם "רעב". דרך חוויותיה האישיות ומאבקיה בכל הנוגע לגוף ואוכל, גיי חוקרת בספרה את הבסיס הנפשי לעיסוק האנושי בהתענגות, צרכנות, מראה ובריאות.
גופה של גיי רחב ממדים והיא מגדירה אותו כ"לא ממושמע באופן פראי". מחוויותיה וסיפוריה, דרך בחינה ביקורתית של ילדותה, נערותה ושנות העשרים שלה, היא מהרהרת במה שנמצא בין נחמה עצמית לדאגה עצמית ומה שבין תשוקה להכחשה - נושאים שכל קורא מערבי בן המאה ה-21 יכיר.
רוקסן גיי בהרצאה הפופולרית שלה ב-TED, "ווידוי של פמיניסטית גרועה"
פתח יציאה
מועמד נוסף למאן-בוקר הבריטי, ששב ועלה בלא מעט רשימות סיכום שנה בעולם, הוא Exit West של הסופר הפקיסטני מוחסין חמיד (שבין השאר כתב את "התפכחות: פונדמנטליסט בעל כורחו"). הרומן החדש שלו מתרחש בתפאורה שמשקפת היטב את אחד הנושאים שזכו ללא מעט ייצוגים בתרבות הפופולרית השנה, והוא מייצר גבול דק שמפריד בין דיסטופיה ואוטופיה.
בארץ שעומדת על סף מלחמת אזרחים שתביא עליה את חורבנה, נדיה וסעיד מכירים, מתאהבים ונשאבים לעומקה של האינטימיות הזוגית ביניהם על רקע עירם המתפוררת. כשהמלחמה מגיעה והופכת רחובות מוכרים למחסומים ואתרים ציבוריים למחסות מפני הפצצות, הם שומעים על דלתות שבאמצעותן אפשר לעבור למקומות רחוקים ובטוחים ברחבי העולם.
תוך עיסוק באחד הנושאים שהמאה הנוכחית לא הצליחה להשאיר מאחוריה, ספרו של חמיד פורט את הקשיים הכרוכים בהגירה ובהחלטה להשאיר את הבית מאחור, דרך הפניית מבט לנושאים שונים, בהם נאמנות, היסטוריה, תרבות והמתחים שנרקמים במסגרת המשולש האישי-זוגי-קולקטיבי.
אפוקליפסה ללא נשים
ובנימה פחות כבדה אבל יותר אפלה, השנה הזו הייתה טובה לסטיבן קינג - עוד כמה עיבודים גדולים ליצירות שלו בקולנוע ובטלוויזיה הצטרפו לארסנל הכבר-מתפקע. היא גם הייתה טובה לבן שלו, אוון, שזכה לביקורות מאוד חיוביות על הרומן שכתב עם אביו.
אם נחזור למשקפי MeToo#, נדמה שכאן הנשים מאופיינות כדמויות שממש לא כדאי להתעסק איתן. ב-Sleeping Beauties כל אישה נעטפת במעין תכריכים
בשנתה, שהופכים אותה לסוג של גולם. הדבר הזה מאפשר לנשים להפליג בשנתן לעולמות אלטרנטיביים והרמוניים שהכול בהם טוב. אם מעירים אותן או אם המעטפת שלהן נפגמת איכשהו, הן הופכות לאלימות מאוד. אישה אחת מחוסנת בפני אותה תופעה, שהספר מסרב להכריע אם היא ברכה או קללה. הגברים הם שנדרשים להחליט אם מדובר בנס רפואי שצריך לחקור ולפתח ממנו תרופה או שמא סכנה שכדאי לנטרל. במהרה הם מידרדרים למלחמה כללית אלימה מאוד, במה שנדמה כמו חזון נורא של עולם ללא נשים.
