התסכול האיראני: "רק אם נתפרע ישמעו אותנו"
כשמניין ההרוגים בהפגנות עולה מספרים איראנים שלא גומרים את החודש על החשש מהמשך האלימות - ומתגובת השלטון: "אמרו שאפשר להפגין, אבל אנחנו מפחדים לדבר". עדיין חלקם מרגישים שזו הדרך היחידה שקולם יישמע: "רוחאני לא שם עלינו". ומה דעתם על התמיכה של טראמפ?
רחובות הבירה טהרן שקטים יחסית למוקדי הפגנות אחרים באיראן,
שעד כה גבו את חייהם של 12 מפגינים לפחות ושל שוטר שנורה למוות על ידי מפגין. אך גם לתושבי הבירה יש שלל תלונות לממשלה - והם דורשים ממנה להתחיל לעבוד למענם.
"החיים מאוד קשים. המחירים הגבוהים באמת מלחיצים אותי", אומרת פרזנה מירזאיי, אם לשתיים בת 42. "בעלי הוא עובד מדינה, אבל המשכורת שלו לא מספיקה לנו לגמור את החודש".
רוב משפחתה של פרזנה עבדה במפעל שטיחים בקשאן, שנמצאת 250 ק"מ מדרום לטהרן – אך בתקופה האחרונה כל בני המשפחה איבדו את פרנסתם. "הבעלים של המפעל לא יכול להרשות לעצמו לקנות סיבים לשטיחים, אז הוא פיטר את כולם. איך הם ישרדו?", היא שואלת. מדובר בסיפור מוכר באיראן, שמתקשה להתאושש משנים של כלכלה צולעת וסנקציות בינלאומיות.
רבים מהאיראנים נרתעים מהאלימות של המפגינים שגרמו נזק לבנקים, למשרדים ממשלתיים ולסמלי השלטון. שרה, סטודנטית בת 26, מסכימה עם עמדת השלטון שיש גורם חיצוני שמכווין את המפגינים. עם זאת, גם היא מרגישה שמה שהוציא את האיראנים לרחובות הוא המצב הכלכלי.
"אני ממש לא בעד הפגנות שבהן פוגעים ברכוש ציבורי. מי שישבור חלונות יצטרך לשלם עליהם אחר כך", מציינת שיבה דנשוואר, עקרת בית בת 55. אבל גם מי שמתנגד לאלימות מבין את התסכול של האיראנים על המצב במדינה. "אני חושב שאנשים לא אוהב להתפרע או להצית, אבל זאת הדרך היחידה שהקול שלהם יישמע", אומר נאסר חלאף, בן 52, שעובד בחברת נפט. שניים מילדיו, בשנות העשרים לחייהם, מובטלים.
"טראמפ חי בארמון שלו, וכאן עוצרים אותי"
איראנים רבים מרגישים שהאומה לא זכתה להקלה אחרי עשרות שנות מצוקה – מהמהפכה האיסלאמית ב-1979, דרך שמונה שנים של מלחמה נגד עיראק בשנות השמונים ועד הסנקציות בעקבות תוכנית הגרעין. "אחרי 40 שנה הם הבינו שכל הקושי היה לשווא", אומרת אריה רחמני, אחות בת 27.
"אני עובדת בחברה הזאת אבל תמיד יש את המתח שיפטרו אותי מחר. רוחאני אמר 'להפגין בצורה הולמת', אבל מה זו צורה הולמת? אם אני מגיעה ואומרת 'מר רוחאני, אני אישה משכילה אבל מובטלת' אז הוא לא ישים עליי קצוץ".
כששואלים את האיראנים על דונלד טראמפ, שמקפיד בימים האחרונים להראות שהוא בעד המפגינים ו"שזה הזמן לשינוי", הם לועגים לנשיא ארה"ב. "תמיכה מילולית חסרת תועלת. הוא חי בארמון שלו וכאן עוצרים אותי. מה טראמפ יכול לעשות?", שואלת רחמני.
"היה עדיף אם הוא לא היה תומך בהפגנות", אומר חלאף, ומוסיף שגם תמיכה חיצונית של ארגוני אופוזיציה אינה רצויה. לאיראנים אין אמון בטראמפ, במיוחד אחרי "צו המוסלמים" שקרא למנוע כניסה לארה"ב של איראנים ואזרחי מדינות "טרור" אחרות. עקרת הבית מירזאיי אומרת ש"הממשלה צריכה לשפר את המצב של האזרחים עד למצב שבו טראמפ לא יעז לומר דבר כזה".
"המדינה שלנו היא כמו זהב. כל מה שאתה חושב עליו, אתה יכול למצוא באיראן. אבל אנחנו לא מרוויחים בכלל מהדברים שיש לנו במדינה", מוסיפה מירזאיי, ומביעה תסכול מהכישלון של איראן לנצל את הפוטנציאל הכלכלי הגדול שלה.
למחאה באיראן אין מנהיגים ברורים, ולכן ההפגנות מתקשות להישאר ממוקדות - במיוחד אם הרשויות נוקטות יד קשה נגד המפגינים. עובד חברת הנפט חלאף משווה בין המחאה הנוכחית לזו שהייתה אחרי הבחירות לנשיאות ב-2009 וצופה קשיים במאמצי השלטון להשתלט על המהומות: "ב-2009, כשאנשים יצאו לרחובות זה היה רק בטהרן, היה אפשר לדכא את זה בקלות. כשזה התפשט היו פחות כוחות שאפשר לשלוח".
לפנייה לכתב/ת 
