ציפורה לא נחמדת
המאינות מתרבות ברחבי הארץ, משפיעות על ציפורים מקומיות ופוגעת בחקלאות. מה הופך אותן לציפורים פולשות מוצלחות כל כך, והאם יכול להיות שהן דווקא מסייעות לציפורי ארצנו?
עם זאת, מאחורי החזות המרשימה מסתתרת ציפור חכמה אך אגרסיבית, שנמנית עם רשימת מאה המינים הפולשים המזיקים ביותר בעולם. מין פולש הוא מין של בעל חיים שהופץ בעקבות פעילות האדם לאזור שמחוץ לתחום תפוצתו הטבעית, והצליח לשרוד בו ואף לשגשג בו.
מתחרה במינים מקומיים
מינים פולשים הם הגורם השני בחריפותו להכחדת מינים טבעיים (אחרי אובדן בתי גידול): בין השאר הם מתחרים במינים המקומיים על משאבים, טורפים אותם ומפיצים בקרבם מחלות.
המאינה נצפתה לראשונה בישראל (מחוץ לשבי) ב-1997, ולפי ההשערה היא נמלטה מהצפארי בפארק הירקון. מאז היא התרבתה ונפוצה ברחבי הארץ, וההשלכות של הדבר רבות: היא מזיקה ליבולים חקלאיים במטעי נשירים ובכרמים ופוגעת במינים מקומיים של ציפורים, בהם כמה מינים שבסיכון, בין השאר כיוון שהיא מתחרה איתם על אתרי קינון או ממש טורפת אותם. יש מדינות בעולם שבהן הציפור אף הייתה אחראית להכחדתם של מינים.
ובכל זאת, למרות התפוצה הרחבה של המאינה, למרבה ההפתעה, לא הרבה ידוע על ההשפעה שלה כמין פולש. שני מחקרים חדשים שהוצגו לאחרונה בכנס העמותה לזואולוגיה בישראל באוניברסיטת תל אביב שופכים אור על המנגנון הייחודי שמאפשר למאינות להיות פולשות מוצלחות כל כך, וגם מעלה את השאלה אם ייתכן שהמאינות אף מסייעות לציפורים המקומיות, ולא רק פוגעות בהן.
טכניקות חדשות להשגת מזון
המאינה היא ציפור ממשפחת הזרזיריים, ומקורה באזורים הטרופיים של דרום אסיה. זוהי ציפור אוכלת-כול והמזון שלה מגוון מאוד – פירות, ביצים, חרקים, גוזלי ציפורים אחרות ואף גורי מכרסמים. בדומה לתוכים המאינה מסוגלת לחקות את הצלילים שבסביבתה ואף דיבור אנושי.
בשנים האחרונות המאינה הופכת לנפוצה יותר ויותר בכל הארץ. היא אף הגיעה למקום החמישי בספירת הציפורים שנערכה ב-2015, כשהיא מקדימה את הבולבול, העורבני והנחליאלי. הן מקננות במקומות מגוונים בסביבת האדם, כולל עצים, בתים, רמזורים ועמודי תאורה.
אחת השאלות שמעסיקות את המדענים שחוקרים פלישה של מינים חדשים היא מדוע מינים פולשים מסוימים מצליחים להתבסס במהירות ובהצלחה ביעדם החדש, בעוד אחרים נכשלים. במחקר שנערך בעבודת הדוקטורט של טלי מגורי-כהן, בהנחייתו של ד"ר רועי דור מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, נבדק אם המאינות שפלשו לישראל הצליחו כל כך בזכות היכולת לפתח טכניקות חדשות להשגת מזון, וכך הסתגלו טוב יותר לסביבה החדשה.
החוקרים הציבו משימה שדרשה חדשנות בהשגת מזון בפני מאינות שחיות במקור הפלישה – כלומר, באזור תל אביב - ובפני כאלו שחיות בחזית הפלישה, כלומר באזורים שאליהם פלשו הציפורים רק לאחרונה: דרום הר חברון, נהריה ומקומות נוספים בצפון ישראל ובדרומה.
בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב הציבו החוקרים מול המאינות לוח עץ שאליו חובר צינור שקוף פתוח משני הצדדים, ובתוכו הייתה מבחנה שקופה עם זחל. אל המבחנה חובר חוט, כך שהדרך היחידה שבה המאינות יכלו להשיג את המבחנה ואת הזחל העסיסי שבתוכה הייתה למשוך בחוט ולהוציא אותה מן הצינור – חשיבה חדשנית, לכל הדעות.
על פי תוצאותיו הראשוניות של המחקר, מתוך המאינות שהצליחו לפצח את הקושי והשיגו את המזון, כמעט 80 אחוז היו מחזית הפלישה, כלומר – מאינות שפלשו לאחרונה למקומות חדשים ברחבי ישראל. הציפורים מחזית הפלישה גם הפגינו מוטיבציה רבה יותר למלא את המשימה (כלומר הן ניקרו את הצינור השקוף, בתקווה להגיע לזחל, בקצב גבוה יותר).
ככל שמספר השנים שעברו מאז הפלישה לאתר היה רב יותר, הזמן שעבר עד שהמאינות מאותו אתר התחילו לנסות ולפתור את הבעיה היה ארוך יותר, והמוטיבציה שלהן לפתור אותה הייתה נמוכה יותר.
כלומר, על פי תוצאות המחקר, נראה שתכונת החדשנות בהשגת מזון מאפיינת פרטים שנמצאים בחזית הפלישה, וייתכן שהיא מסייעת להם לפלוש לאזור חדש בהצלחה. איך ייתכן שיש הבדלים כאלה בין פרטים מאותו מין שחיים באזורים שונים? וכיצד בעצם מאינות שפולשות באופן פעיל יכולות להפוך "פתאום" לחדשניות יותר מאחיותיהן שחיות במקור הפלישה?
"יש לכך שתי אפשרויות" , מסבירה מגורי-כהן. "אפשרות אחת היא שזו וריאציה גנטית מסוימת, ואז קיימת סלקציה של הפרטים המוצלחים יותר, כלומר הפרט יצליח או שלא יצליח לשרוד בהתאם לאיך שהוא נולד. אפשרות שנייה היא שלפרט יש בגנום את היכולת להתנהג בשתי הדרכים, אבל הוא 'בוחר' דרך התנהגות בהתאם לתנאי הסביבה".
על פי החוקרים, הבנה טובה יותר של ההתנהגויות שמאפשרות פלישה ביולוגית, כמו זו שמספקים ממצאי המחקר, היא חשובה לפיתוח אסטרטגיות טובות יותר למניעת מינים פולשים ולטיפול בהם.
המאינות שומרות על הדרורים?
במחקר אחר שהוצג בכנס, שנערך במסגרת עבודת הדוקטורט של איתי ברגר מהמעבדה של פרופ' תמר דיין מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ניסו החוקרים להבין יותר לעומק כיצד משפיעות המאינות על המינים המקומיים בישראל.
החוקרים בחנו את דרך השפעתן של המאינות על השגת המזון ועל הקינון, שתי תכונות חשובות מאוד להישרדות, אצל דרור הבית - מין מקומי מוכר.
על מנת לבדוק את השפעת המאינות על התנהגויות השגת המזון של הדרורים, תיעדו החוקרים בווידאו דרורים שמחפשים ואוספים מזון במדשאות עירוניות, כשיש בסביבתם מאינות או צוצלות (הציפורים החומות המוכרות ממשפחת היוניים, שנפוצות בכל ישראל).
במקרים שנבדקו לא היו כאלה שבהם מאינות התחרו בדרורים על מזון או ניסו לטרוף אותם, אלא כאלה שבהם המאינות פשוט נכחו בקרבת הדרורים. החוקרים מדדו את משך הזמן שבו ראשיהם של הדרורים היו מעל הדשא, כלומר הזמן שבו הם סרקו את סביבתם - מצב שמעיד על ערנות ותשומת לב לאיומים כגון טורפים, ובא על חשבון אכילה.
להפתעתם של החוקרים, הדרורים הפגינו פחות ערנות דווקא כשהיו מאינות סביבם, כלומר – הדרורים עמדו פחות על המשמר כאשר המאינות היו בסביבתם ויכלו להתמקד במשימת חיפוש המזון.
בניסוי נוסף שביצעו החוקרים, שבו ניתנה לדרורים האפשרות לבחור אם לאכול לצד כלוב עם דרורים אחרים או לצד כלוב עם ציפורים ממין אחר, מאינות או צוצלות, העדיפו הדרורים לאכול לצד המאינות ולא לצד בני מינם.
"יש כאן השפעה חיובית לכאורה של מין פולש", אומר ברגר. לדבריו, ייתכן שהדרורים מרשים לעצמם להיות פחות ערניים לאיומים בסביבתם מכיוון שהם מסתמכים על ערנותן של המאינות, ש"יתריעו" על הופעת טורף.
"יכול להיות שהראייה של המאינות והיכולת שלהן לזהות טורף טובה יותר משל הדרורים", הוא אומר. "נעשו מחקרים על הראייה של זרזירים, שהן ציפורים שקרובות למאינות, והזרזירים בהחלט יכולים לזהות טורף ממרחק גדול יותר מאשר דרורים".
אפשרות אחרת היא שהמאינות מתפקדות כ"שומרי הראש" של הדרורים. "יכול להיות שמכיוון שהמאינה היא מין כל כך תוקפני, טורפים פוטנציאליים נמנעים מלצוד באזורים שבהם היא נמצאת, וכך המאינות יוצרות סביבה בטוחה יותר לדרורים", אומר ברגר.
על מנת לבדוק את השפעת המאינות על התנהגויות הקינון של הדרורים, החוקרים גידלו דרורים בשש מושבות בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב, ובכל מושבה קיננו חמישה זוגות. בתוך חצי מהמושבות היה כלוב עם מאינה ובתוך החצי השני כלוב עם צוצלת. הצוצלת או המאינה לא יכלו לקיים שום אינטראקציה עם הדרורים: הן והדרורים יכלו רק לראות אלה את אלה.
לאחר מחזור קינון אחד הוחלפו המאינות בצוצלות ולהפך, כך שכל הדרורים קיננו בקרבת שני מיני הציפורים האחרות. החוקרים מצאו שהגוזלים שחיו ליד מאינות היו קטנים יותר ופחות מהם שרדו. כשהדרורים היו חשופים למאינה, כ-4.5 גוזלים בממוצע שרדו לפחות עד לגיל פריחה מן הקן, בהשוואה ל-7.5 ששרדו כשהדרורים היו חשופים לצוצלת.
בניסוי אחר מצאו החוקרים שדרורים האכילו פחות את גוזליהם כשהחוקרים הציבו בסביבתם פוחלץ של מאינה, בהשוואה למצב שבו הוצב פוחלץ של צוצלת. ניסויים אלה מראים שעל אף היתרון בצריכת המזון, כושר ההתרבות של הציפור המקומית נפגע בעקבות נוכחות המאינות.
לדברי ברגר, ישנן שתי סיבות אפשריות לשינוי בהתנהגויות הקינון של הדרורים. "יכול להיות שהדרורים רואים את המאינות כמי שעלולות לטרוף את הגוזלים, והם לא רוצים שהטורף יזהה את הקן. אנחנו יודעים מעדויות שמאינות טורפות גוזלים של דרורים", הוא אומר. סיבה שנייה שעלולה לגרום לדרורים להשקיע פחות בצאצאיהם היא החשש לבטיחותם שלהם.
"ציפורים שמקננות בתוך חורים, כמו דרורים, עלולות לחשוף את עצמן לטריפה מוגברת כפרטים בוגרים ברגע שהן נלכדות בתוך הקן, שבניגוד לקן פתוח יכול להוות מלכודת", מסביר ברגר.
ממצאי המחקרים על המאינות חשובים במיוחד כיוון שעדיין חסר מידע רב על המאפיינים וההשפעות של פלישות המינים בישראל. "אם מקבלי ההחלטות יחכו עד שנמצא את כל הממצאים על המינים הפולשים – זה יכול להיות מאוחר מדי", אומר ברגר. "בגלל זה, בכל הנוגע למינים פולשים, צריך לפעול על פי עקרון הזהירות המונעת ולהשתדל למנוע מבעוד מועד פלישות ביולוגיות ככל הניתן, אפילו לפני שהוכחה ההשפעה שלהן".
לפנייה לכתב/ת 
