"מראה שחורה": סיוט שחוזר על עצמו
על אף שהעתיד האלטרנטיבי בעונה החדשה של "מראה שחורה" דומה למציאות שלנו בצורה מבהילה, הנוסחה שחוקה, הדמויות שטחיות והצופים שכבר ויתרו על פרטיותם ונמצאים עמוק בעולם מתועד - מחושלים. קצת אנושיות לא תזיק
יומיים לפני הגונג שסימן את קיצה של 2017 נחתה בנטפליקס העונה החדשה של "מראה שחורה". הסדרה של היוצר צ'רלי ברוקר כבר זכתה למעמד של ביקור שנתי המוני וחגיגי אצל האורקל שחוזה כיצד האנושות תנצל לרעה כל התפתחות טכנולוגית, ללא קשר למטרה המקורית שלשמה הומצאה. כל חידוש פורץ דרך הוא בחזקת הדינמיט של אלפרד נובל. בעונות קודמות נחקרו השפעות של רשתות חברתיות, מדיה ואינטליגנציה מלאכותית והעונה הרביעית מתמקדת כמעט במלואה בתודעה דיגיטלית - החיים כדמויות במציאות וירטואלית. ענן על מקל שקצהו המחודד תחוב לנו למוח. סיוט.
בניגוד לפרקים שהתרחשו בהווה עם טוויסט מבעית (דמות פופוליסטית לעגנית נבחרת למשרה ציבורית בזכות "האותנטיות" הוולגרית שלה, מה הסיכוי שזה יקרה?) הפרקים החדשים נראים כולם כחלק מעתיד אלטרנטיבי. מתכנת מבריק ודחוי כולא שעתוק דיגיטלי של הקולגות שלו בתוך משחק מחשב ומתעלל בהם; אם משתילה בבת שלה שבב שמאפשר להתחקות אחריה, לצפות דרך אייפד מקריפ במה שהיא רואה בכל רגע ואף לפקסל מחזות שעלולים להלחיץ אותה; רובוט־כלב תקיפה רצחני רודף אחר אישה שניסתה לגנוב דבר מה ממחסן; עולם שבו חיפוש אהבה הועבר לשליטה אבסולוטית של אלגוריתם שמבטיח למצוא את הזיווג המושלם; מצליחנית נאלצת להתמודד עם פשע קדום בעברה היכן שהזיכרונות זמינים לסריקה ופיקוח של הרשויות (וגרוע מהן - חברות הביטוח!) וצעירה נקלעת למוזיאון ביזארי שבו, אה, נרדמתי.
לא בטוח. ראשית, השחיקה בכוחה להלום בנו מורגשת היטב. זו כבר עונה רביעית שיורה - בעזרת חזון אסתטי מרשים מאוד - את אותה אג'נדה מדכדכת. אנחנו כבר מחושלים. אולי קצת מובסים, כמו חולדות שקיבלו קצת יותר מדי מכות חשמל במעבדה. הצופים שהתפלצו מ"מראה שחורה" ב־2011 המשיכו לנהל את חייהם בחדווה במרחב הדיגיטלי, להאציל סמכויות לאלגוריתמים ומכונות חכמות, ויתרו על הפרטיות וצייתו לממשלה שהסבירה להם שמעקב וצילום במרחב הציבורי הוא לטובתם, בתנאי שהם לא עבריינים. העגלה נוסעת, אין עצור. אין מה לפחד, כולנו הולכים למות.
שנית, האימפקט של הסדרה מוגבל משום שהיא ארץ של ישימון רגשי. כל פרק מציג דמויות חדשות. עם הפוקוס על האלמנט הטכנולוגי והשלכותיו, הן נשארות מרוחקות, שטחיות, לא תמיד אמינות (באחד הפרקים זה גובל במופרכות פושעת) ולכן מתקשות לייצר הזדהות ואמפתיה. כמובן שהורים יזהו בפרק 2 על האם והשבב את הדילמה בין התערבות פולשנית בחיי ילדיהם ובין הצורך לאפשר להם להתמודד בכוחות עצמם עם העולם. אבל כשהמשל פשטני, צפוי, דידקטי ושכלתני הוא נשאר בגדר הערת אזהרה שלא באמת חודרת את הקהות שלנו. בטח כשהביצוע (חרף הבימוי המצוין של ג'ודי פוסטר) בוטה ונטול ניואנסים ופקפוק עצמי. זה כמו ש'ווסטוורלד' הייתה מסתפקת בתובנה שבהינתן האפשרות החוקית והשהיה מצפונית מול רובוטים, גברים היו אונסים ורוצחים להנאתם. זה אולי נכון, אבל זה לא ממש מעמיק.
דיסטופיות כמו "סיפורה של שפחה" טילטלו מיליונים בגלל היחסים האינטימיים שהתפתחו עם שלפרד, חברותיה ומעניהן. הן לא עשויות 100% "מסר מאיים" וזהו. ב,מראה שחורה" יש אסופת רעיונות - חלקם מבריקים וחלקם הרבה פחות, מקצתם מקוריים ואחרים ממוחזרים או מרפררים לפרקים קודמים בסדרה - שמצולמים מדהים אבל מוגשים בטמפרטורת האפס המוחלט ולכן קל להיאטם בפניהם.
הפרקים המספקים ביותר העונה - USS Callister (הפרק הראשון והמעולה, הטוב ביותר בהפרש ניכר) ו־Hang the DJ (הרביעי) הם החמימים ביותר. כך היה גם בעונה הקודמת עם "סאן ג'וניפרו" המהולל שזכה בצמד פרסי אמי. הם מאיימים ומעוררי מחשבה, אבל לצד האפלה נכנסים גם אנושיות, הומור, דמויות שובות לב וסיפור בן כמה קומות שנבנה לעילא עד השיא המתגמל. לפחות עד שהמוח שלי יוחלף בצ'יפ מהבהב, ככה אני מעדיף את הסיפורים שלי.
הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף 7 לילות.
